מסתכל מסביב

פעם רציתי, בליבו של המדבר הלבן, לצלם אותך. את לבשת שמלה שחורה והשיער האדום שלך התנפנף ברוח. החזקת שני כלבים שחורים והלכת לאט לאט לכיווני. לא משנה לי האלגוריה הזולה הזאת, אז מה אם היא מעידה על קולר שקשור דווקא לצווארי ולא לצווארם. חשבתי למלא את החדר בחול לבן ולהקרין רק לעצמי. אותך מגיעה מאחור, מקדימה ומהצדדים. לשמוע את כפות הרגליים שלך רוחשות בחול ואת הריר של הכלבים טובע בלבן.
ככה דמיינתי אותך ואת העיניים הירוקות שלך. אבל במיטה זה היה אחרת. הצעתי סדינים בצבע לבן, כי עוד דמיינתי. את לבשת תחתונים שחורים, רק אותם. ואני הייתי קשור למיטה, מסתכל בך, אבל לא מבעד למצלמה, אלא כמו שיושב אדם בחדר שבתוכו יש הקרנה. את ישבת מעלי והרגשתי אותך גם מאחורי. לא היו גם כלבים שחורים, היה רק אני. השחור שלך. התכופפת אלי ונשכת לי את החזה וזו הייתה הפעם הראשונה שהרחתי את השיער שלך. הוא נפל לי על הפנים ובחרתי להיאבק בו עם הריסים שלי, להיאבק בו היה עדיף מאשר לראות את השפתיים שלך יונקות לי את הפטמות בנשיכה. את הרמת את הראש והשיער איתך, אני נפרדתי ממנו וראיתי את החיוך שלך. הסתכלתי לצדדים במהירות, וראיתי שאני עדיין כאן, לא יכול לזוז. הירכיים הלבנות שלך עוטפות אותי והטבור שלך מתנשא מעלי. רק הגעת לכאן ואת לא הולכת לשום מקום.
במדבר הלבן זה היה אחרת. לא הגעת אלי, רק הלכת לכיוון שלי עוד ועוד. שמעתי אותך מאחור ומהצדדים, אבל לא נגעת בי. נגעת בי רק בנשמה. ופה זה שונה. החזה שלי הרגיש את הנשימה שלך והריח של השיער שלך עדיין מכתיב לי את המחשבה.
אני לא יודע מה לרצות. אולי לשבת בתוך חדר מלא בחול לבן, כשאת על המסכים מכל הצדדים. ומישהי אחרת, עם שיער בצבע אחר, מנשקת אותי.