מסתכל מסביב

תארי לך שמרכז המסה של תשומת הלב שלך, את יודעת, הנקודה הקטנה הזו שבמרכז הלב שקובעת לכולו, משתנה בכל שבוע.

תני לי רגע להסביר. ואז את תדברי.
בשנה א' בצילום מלמדים על היסטוגרמה של צילום. זה שיעור טוב גם למציאות, גם כן מציאות. כשאנחנו מסתכלים על הרחוב אנחנו מזהים צבעים בין הספקטרום הגדול של שחור ללבן, בין כהה לבהיר. בהיר מדי בצילום יחשב "שרוף" וכהה מדי פשוט יבלע אינפורמציה. זה מה שקורה כשמצלמים מישהי בחושך. היא בולעת אותך ביחד עם החושך.

היסטוגרמה היא לא רק לשיעור צילום או לפריים האחד שאנחנו רואים בכל רגע שאנחנו פותחים את העיניים. היסטוגרמה יכולה להיווצר גם כשאני אזרק לעיר חדשה. עיר שלא הכרתי. בעיר הזו לא יהיו חנויות ולא כבישים. לא מכוניות ולא נעליים. יהיו דוכנים צפים באוויר ובחורות עם שלושה שדיים. גברים עם שלוש אוזניים ואנשים ידברו לאחור. אני אסתכל על המחזה המוזר, אשתומם לרגע, ואז ההיסטוגרמה תיערך מחדש, בלית ברירה.
אז אם ההיסטוגרמה שלי פה, ליד הים, היא הרע ביותר מול הטוב ביותר המוכרים לכולנו (רע ביותר, נגיד, קפה שרוף. טוב ביותר, תגידי, יותר מדי רום במשקה שלך), אז הכל משתנה ברגע שנוחתים בפריים החדש הזה.
וזה יכול להיות גם פריים תודעתי.

למשל כשאת נכנסת לפה, לבית. יושבת על הספה ומסתכלת עלי. ואני מיד מבין שמה שהכרתי ומה שאני יודע, כבר לא שווים כלום. וגם את יודעת את זה, בגלל הידיעה שלי ובגלל מה שהחלטת לאמץ כשנכנסת. כי הבסיס של התודעה שלך הוא עצמך ולא הסביבה.
את מרכז ההיסטוגרמה ולא מזג האוויר או ההתנהגויות המטופשות של האנשים.

וכך, בכל שבוע, בכל יום, בכל תקופת חיים (כמו הרוב) ההיסטוגרמה תשתנה.
כי היסטוגרמה היא גם להיות נוחי דנקנר שמוריד את הזבל בבוקר כשהוא מסתכל לפתע לרחוב ומגלה רחוב. והיסטוגרמה היא הקבצן אוסף הבקבוקים שמחטט בפח ורואה פתאום את הבית של נוחי מבפנים. רהיטים יקרים מפוזרים בחוסר טעם.

ככה אני חושב עלייך. כמרכז של המציאות שבה את חיה. ולא כשחקנית. גם אני מרכז וזה מה שמתחיל לעניין.
בכל פעם שאני נזרק למציאות חדשה, לוקח לי קצת זמן, אבל אני מצליח להתמרכז מחדש. זו הרגשה נהדרת של חיים נוספים. לא חיים חדשים רוחניים בגליל. אלא חיים נוספים. ששואבים מהקודמים ומחכים לבאים.