הוא בתוכי.חזק ועמוק.הוא מבקש ממני לחבק אותו.אני מצליבה את הרגליים שלי על הגב שלו."עם הידיים." ואני מחבקת.זה לא בא לי טבעי.לחבק.ככה.בטח לא גברים.בטח לא במהלך זיון.אבל איתו דברים הם אחרת.
בנסיעה הוא מתעקש שנדבר על משהו שאני רציתי לדבר עליו.היד שלו מונחת לי על הירך.לא עוזבת.ואם היא לא על הירך,היא בתוך המחשוף או מתחת לתחתונים שלי.אנחנו בדרך לחוג ריקוד. אני רוצה לדבר אבל מפחדת.מפחדת מהשלכות.מפחדת לפתוח ולחשוף מעצמי עוד קצת.בסוף אני נכנעת ומשתפת.
הוא שואל מתי אני אתן לו הכל.אני עונה שאני לא יכולה כי בסוף שהוא יילך,אני צריכה שיישאר לי משהו שהוא שלי.שהוא לא נגע בו.הוא אומר שהוא לא הולך.
אני נזכרת בגבר שפגשתי לפני שנפגשתי איתו.זה שאמר לי שאני כל כך חסרת אמון שרק אחרי שמישהו יישאר איתי 50 שנה אני אאמין לו שהוא לא הולך.מצחיק,הוא קלט הרבה דברים הגבר הזה.בכמה דקות שיחה ואח"כ כשנפגשנו.אני מנסה להיזכר בשם שלו ולא מצליחה.
בחדר הוא שואל אותי אם אני מעדיפה עונג או קיין. שניהם באו להעניש.אני בוחרת בקיין.הוא עדין איתי. אני לא מצליחה לגרום לו להעלות את רמת הכאב. ואני לא מצליחה להעלות את רמת העונג שאני מסוגלת לספוג.
אני מוצאת את עצמי מניחה יד בכוס להרגיע.כמו שיש מכה על היד ומניחים עליה יד כדי להרגיע.הכוס שלי לא מפסיק לפעום,הרטיבות נוזלת,ואני על הקצה גם הרבה אחרי שהוא הפסיק לזיין אותי.היד שלו מחליפה את היד שלי אבל במקום להיות מונחת פשוט, הוא מתחיל לאונן אותי. אני מתחרפנת.מרגישה כל כך קרובה אבל אני לא מצליחה.אני לא משחררת ואני שוב לא מצליחה לגמור.
אני רוצה כל כך.להגיע לשם.בעיקר מנטלית.לסמוך ולשחרר.לחוות אורגזמה.מרגישה מתוסכלת.וקצת כמו כישלון מהלך.זה קשה.כל פעם להיות על הקצה,להגיע כמעט ולא להעיז לקפוץ.מתחילה לחשוב שאולי זה לא יקרה.אני כל פעם נלחמת.נאבקת כאילו אני לא רוצה בזה כשבתוך תוכי כל מה שאני רוצה זה את הכניעה הזאת.אני צריכה שהוא יכניע אותי.ואני לא יכולה לתת לו לנצח.אני צריכה שהוא יכבוש אותי.יכריח אותי.אני צריכה שהוא ינצח אותי.שיגרום לי להיכנע אליו.