"לפרוק" זה לא כזה יעיל כמו שאומרים.
מי שמקבל את המטען צריך להחזיק בכלים הנכונים כדי להכיל אותו ולסייע בו.
איך ההזדהות שלך עוזרת לי? אני צריכה פרספקטיבה בריאה בבקשה.
הרי אף אחד לא מושלם, אף אחד לא יכול ללכת כל החיים בראש מורם, שלם עם עצמו ועם בחירותיו, שלם עם הסביבה שלו. אף אחד לא יכול לרדוף אחרי הלא קיים ולהמשיך לנצח. זה מתיש, זה מדכא, זה מתסכל וזה לא ריאלי.
ולכן,
מתישהו כולנו נשברים, הרבה פעמים חיפשתי תמיכה במקומות הלא נכונים והופתעתי באכזבה גדולה, וזה לא בגלל שלא רצו לעזור לי אלא פשוט לא ידעו איך.
ואז הבנתי-
לפעמים מותר פשוט לסבול בנחת, להתכדרר לתוך תנוחה עוברית ולבכות על גורל אכזר, לפעמים מותר להישבר ולהיבנות מחדש, לפעמים מותר לפרוק לבד.
אולי בעצם התמיכה הכי חזקה שאי פעם תהיה לי היא מתוכי, מתוך החומות שנבנו בפנים יפרצו מים מתוקים וישטפו אותי משם...
ואולי לא.
אין לדעת, אין לצפות.
רק לחכות.
