אני כל כך אוהבת את הנשיכות האלה, המתמשכות, כאלה שמשאירות יותר כאב מסימן. נשיכות כאלה שמזכירות לי למי אני שייכת, לא שאני צריכה כי המילים האלה מהדהדות לי בראש כבר הרבה זמן.
אני אוהבת להראות לו את הגוף שלי אחרי שהוא סיים להשתמש בו, אחרי שישנתי שינה מתוקה שהייתה חסרה לי. הכחולים והאדומים והסגולים מקשטים אותי ואני מרגישה יפה בחסדו, הגוף שלי מודה לו.
אני אוהבת לקבור את הפנים שלי בחזה שלו כאילו שם אף אחד לא יכול לגעת בי, רק הוא. לקבור את עצמי עמוק בגוף החזק שלו ולהתחבא שם עד שמספיק. הייתי יכולה להיות שם גם שבועיים אם הוא לא היה מחזיר אותי למציאות. המציאות מפחידה והחיבוק שלו מרגיע, למה שארצה לחזור משם?
זה סוג אחר של אהבה, זאת הערצה מהולה בפחד, משיכה חזקה, מקום בטוח, מקום מסתור.
זה לא קל למצוא מישהו שאפשר לסמוך עליו ואני שמחה. אני שייכת לו, לאדון שלי. האדם היחיד שיכול להגיד לי מה לעשות, בין הבודדים שהדעה שלהם חשובה לי.