אחרי שזה נגמר הם הצביעו על דברים שראו מהצד ואמרו שזה היה לא בסדר. שאלה פשוטה אחת פתחה לי דיון פנימי חדש:
"למה לא אמרתם כלום?"
הם ענו לי בחצי מבוכה שהם לא ידעו איך אגיב, שבכל מקרה הייתי עושה מה שאני רוצה ושלא היה להם נעים להתערב. הם ידעו שמשהו קורה, לא חשבו שזה כל כך גרוע ושזה לא ממקומם להעיר.
מה שאף אחד לא יודע זה שלמרות שחייתי באשליה, למרות שחשבתי שאני אשמה בכל הבעיות שלנו ולמרות שרציתי שזה יצליח, למרות שאהבתי, למרות הכאב, מספיק שאחד מהם היה אומר משהו וכל זה היה מתגמד.
הייתי מרגישה פחות לבד, הייתי יודעת שאני לא אשמה, הייתי יודעת שזה לא רק בראש שלי. המילים שלו חדרו כל כך עמוק וכל הפעמים ששתקתי התנקזו לפרצי תסכול מטורפים ורציתי לברוח, לא חשבתי שיש לי לאן. לא חשבתי שמישהו יאמין לי לאור מיצגי השווא.
מתישהו הבנתי שאני לא אמורה לסבול. הבנתי שהבית שלי אמור להיות מקום בטוח, שזה לא אמור להיות כל כך קשה. זה לקח הרבה זמן.
עברו שנתיים מאז ועדיין, כשאני עוצמת עיניים, ממש לפעמים אני שם- עומדת מחוץ לשער ואוגרת כוחות כדי להיכנס הביתה.
הפוסט הזה לא הועלה על מנת להתקרבן. לא בשביל שיגידו לי "כל הכבוד" וכמה שאני גיבורה.
אני אומרת את זה לעצמי כל יום.
הפוסט הזה הועלה כי הוא חשוב.
אל תצפו מהצד ותדמיינו שהכל בסדר. אנחנו חיים את המציאות הזאת, אנחנו נחיה אותה עוד הרבה אחרי שזה נגמר. זאת האמת. אנחנו רוצים אותה בפרצוף שלנו.
אולי אם הם לא היו כל כך מפחדים להתערב זה היה נגמר מוקדם ואולי, רק אולי, לא הייתי כועסת כל כך היום.
