היום שאלתי את עצמי את השאלה- "תגידי בליידס, למה את מעדיפה דווקא להישלט ולא לשלוט?", מתוך מחשבה שהדעה הרווחת בקרב אנשים נורמטיביים היא שתמיד עדיף להיות בשליטה על הסיטואציה ומתוך הניסיון להבין למה חלקינו לא מעוניינים בזה.
הרי זה נוגד כל אינסטינקט הישרדותי בסיסי.
אבל לא כולנו פיתחנו אינסטינקטים נורמליים לגמרי, חלקינו עוד בונים אותם וחלקינו פשוט עובדים עם מה שיש. במיוחד כשבכל היבט אחר אין ממש מקום לתת לזה להיבנות.
עם זאת, כולם צריכים מקום להרגיש בו פגיעים.
ועם כמה שאני אוהבת לשלוט, זה בא עם דחף טבעי לעטוף ולהגן, להחזיק, לערסל, ללטף ולשמור, להיות שריון פיזי ורגשי חזק שמעורר הערצה, ואין שם מקום לנוח. יש דריכות מעייפת וכבדה.
לשלוט זה רצון, להישלט זה צורך.
צורך לתת למישהו אחר להחליט בשבילי ולהוריד מעליי את העול שבאחריות. זה גורם למוח שלי להשתתק ולכמה רגעים אני מרגישה נחת. אני לא צריכה לתכנן כל נשימה וכל פעימת לב, הם עושים את זה לבד בלי שאגיד להם. זה פשוט קל.
וזהו בגדול, זאת התשובה שלי לשאלה ששאלתי את עצמי, אם זה מעניין מישהו.
ביוש.
