הבטחתי שאצא ממעגל ההרס העצמי שלי אבל מה אם אני טועה? אולי באמת לא יצא ממני כלום ואולי באמת כל הפוטנציאל שלי נזרק בשלב מוקדם מידי, אולי כבר אין לי איך לתקן את מה ששברתי ואולי זה באמת מאוחר מידי.
אולי ואולי ואולי.
כמה אפשר לחיות לפי המילה הזאת?
רע לי עכשיו, זה נכון. ציפיתי מעצמי ליותר ואני מתביישת נורא. וזה לא סוף העולם. זה המצב - לעכשיו. בינתיים אני עוד כאן.
זה ההבדל בין פסימיזם לריאליזם- החיים הם ברובם חרא ולכן קל להתבלבל אבל לא, אני לא רואה אותם דרך מסך ערפל שחור, אני רואה אותם כמו שהם- קשים, מעייפים, ארוכים, מעניינים, מלמדים, מחזקים, מחלישים, הכל מטומטם והכל גאוני, הכל נכון ולא נכון, הכל זמני.
עכשיו די מעפן אבל אחר כך יהיה בסדר, אחר כך עוד מכשול. ככה זה אצל כולם, ככה זה בכל העולם.
אז לא, אני לא מיוחדת, אף אחד הוא לא מיוחד חוץ ממי שכן ויש אולי שלושה כאלה בהיסטוריה.
הבעיות שלי הן לא מרכז העניינים ואת אף אחד זה לא מעניין.
"קחי את עצמך בידיים, כלבה. נגבי את הדמעות וקדימה, לעבודה."
