אני ממש רוצה לכתוב אבל אין לי על מה, אז אני כותבת לשם הפורקן. זה לא ממש משנה מה אני כותבת, לא אכפת לי אם זה נשמע יפה או מיוחד, זה לא אמור להיות מעניין.
זה לא "אמור" להיות כלום.
אז אני כותבת, סתם, כי בא לי. אולי ככה תבוא המוזה ויצא לי משהו טוב.
או בינוני.
או גרוע.
רק שיצא, מה שזה לא יהיה שמצטבר בי שאני לא יודעת להגדיר, אין לי מילים בשביל זה חוץ מאלה.
זה קצת עוזר, ממש עכשיו ברגע הזה אני מרגישה הקלה אבל גם היא לא מוגדרת. זאת הקלה שגם לה יש משקל.
אני לא חושבת שיושב עליי משהו לא מוכר.
אולי זאת השגרה? יכול להיות שזה משהו חדש, כשאני חושבת על זה.
אף פעם לא הייתה לי תקופה כל כך ארוכה שלא קרה בה כלום. אף פעם לא חייתי שבועות שלמים בלי איזה קרייסיס. אולי זה מה שמציק לי? השעמום?
אולי מה שמציק לי זה לא רק השעמום אלא הצורך שלי בו, ההבנה שמתישהו צריך לבנות בסיס ושאולי אני לא מוכנה לזה עדיין, ולמרות שאני לא מוכנה אין לי ברירה?
בכל מקרה, אני כותבת. גם אם זה כל מה שיש, גם אם זה לא מיני, לא מרגש, לא עושה שום הבדל בשום דבר ואף אחד לא יתחבר לזה, גם אם נראה לי שזה מטומטם או תפל, גם אם אני שונאת את זה.
לפחות זה בחוץ, ניסיתי, עשיתי משהו.
לא הכל צריך להבין.