אתמול בערב הייתי שיכורה. לא סתם מבוסמת אלא ממש שיכורה. לא השתכרתי ככה הרבה זמן והאמת שזה היה די מרענן, עד שהשעות הקטנות הביאו איתן איזה חושך מסוים.
הבר נסגר וכולם הלכו הביתה וגם אני, אבל לא רציתי להיכנס פנימה, רציתי לשבת בחוץ ולהמשיך ללגום מכוס היין למרות שכבר לא ממש היה כדאי.
ניסיתי לטלפן לחברה ואז לחברה אחרת אבל הן חרפו להן במיטותיהן החמות, ובצדק, למה להן לצאת אל הקור?
אז שלחתי הודעה לחבר, הוא פשוט הגיע.
לא הייתי צריכה להגיד שום דבר מיוחד, הוא בא כי הוא רצה לבוא, אין לו צורך בתירוצים.
זה פשוט גרם לי לתהות.
תבינו, לא הרבה קורה שאני מתקשרת לאנשים באמצע הלילה בשביל תמיכה רגשית.
לא הרבה זה אומר לא בכלל.
אני עובדת על זה, לדעת לבקש עזרה זאת מיומנות ורגעים מחורבנים כאלה הם תרגול נהדר.
בכל אופן, תהיתי. בהיתי בתקרה וקצת נרדמתי וכשהתעוררתי הבנתי מה הפואנטה של כל הדיון הפנימי המתמשך הזה - והפואנטה הזאת כבדה לי קצת.
אני שוב מבינה שלכל דבר יש תנאי, ושלא תמיד יש לי תמורה לתת, ושבנקודות האלה, בתחתית (pun intended), כל אדם לעצמו.
חברות שלי אהובות עליי מאוד, אבל כשהמצב עגום לא תמיד יש לי על מי לסמוך. מצד שני כנראה שאם הייתי מקבלת טלפון בלילה מחברה הייתי עונה אבל היי, זאת רק אני, ומי אני שאשפוט?
מה שכן בטוח זה שאפשר לסמוך על הידיד שמנסה לזיין אותי כבר שנה וחצי שיבוא בכל שעה שבה אבקש.
אז רגע, אם בעצם קיבלתי את מה שרציתי וזה היה כיף ונעים ומוכר, למה זה מרגיש כאילו זה היה אמור לעשות את ההפך?