האמת? מהדברים הגדולים כבר הפסקתי להתרגש ממזמן. אז יש לי ראש ממשלה מושחת. נו אז? הוא לא היחיד. גם לאמריקה היה נשיא מושחת, והנה, החליפו אותו בסבאלה חביב.
אז יש קורונה ואי אפשר לטוס לשום מקום. נו אז? יש קורונה בכל מקום כמעט (חוץ מאשר בסין). ומה, באירופה יותר טוב? בזכות מערכת שירות רפואי ציבורי מהטובות בעולם, ועל אפם ועל חמתם של כל מיני אידיאולוגים חסרי אחריות, חסידים שוטים של תיאוריות קונספירציה חלולות ושאר רחפנים, הצלחנו להתחסן. הראינו לנגיף מה זה. שילך לחפש. והוא באמת הולך לחפש. עד הודו הוא הגיע.
אז המלכה בתשלום היחידה בארץ שיש לה רגלים סוף, חסמה אותי. נו, אז? מה היא אשמה שנהייתי כל כך נידי? היא באמת לא צריכה לסבול את זה. אז אני אעשה ביד, מה קרה.
לא, אלו לא הדברים הגדולים. אלה הדברים הקטנים שמשגעים אותי.
למשל, למה אף פעם הזין של המטען לא נכנס על הפעם הראשונה לכוס של הנייד? הרי אין בזה שום היגיון הסתברותי. זה היה אמור להיות לפעמים כן, לפעמים לא, 50-50 כזה. איך זה שכל פעם -- אבל כל פעם! צריך לסובב אותו בתנוחה לא נוחה כדי להכניס? האם זו איזושהי פרפראזה סרקסטית של האינטרנט של הדברים שעושה עלי סיבוב? ווט-דה-פאק?
או נגיד, הקטע עם הגרביים. כאילו, די כבר, די כבר! לא יכול להיות שאני שם שלושה זוגות גרביים -- בעצמי ספרתי -- לתוך מכונת הכביסה ויוצאות לי שש גרביים נפרדות. זה לא אמיתי. מה נסגר אתכם? מישהו הציע לי לקנות רק גרביים מצבע אחד. נו באמת. גרביים צריכים להתאים למכנסיים. יש לי מכנסיים בלפחות שישה צבעים. אין מצב לגרביים מונוכרומטיים.
ויש גם את נותני השירות האלה שמתקשרים אליהם פעם ב, כי צריך אותם. אז בלי קשר לכלום, גם אם זה יום כיפור, הדבר הראשון שאומרים לך זה ״עקב עומס שיחות גבוה, זמן ההמתנה ארוך מהרגיל״. אחרי זה אומרים לך שאתה מספר 76 בתור. ואחרי זה, כל שלוש שניות קול צורם הולם לך באוזניים ״ לקוחות יקרים.... בלה בלה בלה. לקוחות יקרים... בלה בלה בלה״. פלא שאנשים נהיים אלימים? ואז הם אומרים לך - תשאיר את המספר ונחזור אליך. הם אף פעם לא חוזרים.
כל פעם שמישהו מצטרף לטלגרם זה עושה אותו סאונד כמו שמקבלים הודעה. זה פשוט נורא. אני לא מכיר את האנשים האלה בכלל.
״רוצה להצטרף למועדון חברים שלנו ולקבל הנחה של 10%?״ לא, תודה. הכסף שתרוויחו מהפרופיל שתבנו עלי ברגע שאצטרף ל״מועדון״, הוא בערך פי 1000 מה 10% שאתם מציעים לי לחסוך עכשיו. בנוסף, מספר הפעמים בהן תשומת הלב שלי תיחמס באכזריות על ידי הודעות פירסומיות מטעמכם יהיה מספיק גדול כדי לקצר לי את החיים בכמה דקות. נראה לכם שכמה דקות של החיים שלי שוות רק 10%? לא תודה.
אבל יש איי-מתיקות בתוך המרירות המאפיינת את הנכתב לעיל. כמו למשל אותו יום בו גיליתי ספר קטן של הרמן הסה בספרייתי הזנוחה משכבר, ״זאב הערבה״ שמו. אמנות, לימד אותנו גדול המשוררים האנגלים, מציבה מראה מול פנינו. חווית ההזדהות עם יצירה של אחר היא מהותה של החוויה האמנותית. וכשהארי האלר, גיבורו של הסה, פוגש זונה בבית מרזח, שאיתה הוא מרגיש נוח לדבר על מוצארט, גתה, ושאר דברים שברומו של עולם, הוא משתעבד לה, הופך להיות עבדה הנרצע, והיא אומרת לו:
״כשראיתי אותך..., נכנס פנימה, עייף כל כך וכולך כאילו בעולם אחר, כמעט כבר לא בעולם הזה הרגשתי מיד: הנה, זה יציית לי, זה משתוקק לכך, שאצווה עליו! וזאת אמנם אעשה, ... תקבל ממני פקודות רבות ותציית להן, פקודות נחמדות, פקודות נעימות, ינעם לך מאד לציית להן. ובסופו של דבר, הארי, גם את פקודתי האחרונה תמלא.״
מתוק, לא?
