המבט הראשון שמצטלב הוא בכלל סטטיסטיקה: לסוציולוגיה נכנסים רק ממבט שני ומעלה. מבט שלישי זה כבר ביולוגיה. היתה לי איזושהי מורה לביולוגיה אבל אני לא זוכר ממנה הרבה. חוץ מפנים ושיער בלונדי מת ומשקפיים וקול מאנפף. יכול להיות שלא היו לה בכלל רגליים אולי היא היתה על כסא גלגלים כזה- רק תחת ומה שמעל...אני לא אחד ששוכח רגליים. כן. בטח לא היו לה רגליים. אני באופניים אני אתלטי אני אירובי אני שורף קלוריות אני גבר-גבר אני מלך העולם כמעט לא מתנשף בעליות אני רואה מלא רגליים מדוושות באופניים ובא לי להיות דוושה. ל. צריכה ללמוד לרכוב על אופניים. התנדבתי לעזור, לרוץ מאחורה ולדחוף ולהחזיק ולרוץ ולהזיע. היא מחזיקה לי חזק חזק בעורף עד שזרמים חזקים של כאב משתלטים לי על הצ'י ועושים לי מה-זה-נעים ולא-נעים ונעים ובא לי לחבק אותה מרוב אושר והיא משגרת אגרופים קטנים לפנים שלי ונהיה לי חם מזה. חם. נהיה לי חם ושותים עוד אלכוהול ואם יש משהו לעשן אז למה לא. ממה אנחנו בורחים כל הזמן בורחים עם האלכוהול והעישון. חוזר הביתה ומסתכל על רחוב לינקולן. פתחו שם מקום חדש. בשירותים יש ריח נעים ומרחב מרווח ואפשר להזדיין שם בכיף וגם גיר בצבעים ואנשים כותבים על הקיר ועל הדלת. כתבתי שהאינטגרל של אי בחזקת מינוס איקס בריבוע חלקי שתיים בין מינוס אינסוף לפלוס אינסוף שווה לשורש של שני פיי ובניגוד למה שאחרים כתבו, עובדה זו כבר היתה ידועה קודם לכן. למארחת קוראים הדר ויש לה אחלה רגליים והיא סופר נחמדה לכולם במעין סוג של אסטרטגיה שיווקית פונה לכולם בשם הפרטי ומדביקה נשיקות וחיבוקים כדי שאנשים יחזרו שוב ושוב ושוב ואפשר לצפות שהשיטה ממש עובדת אבל אני בכל מקרה הייתי חוזר כדי להיזכר ברגליים שלה כדי שיהיה לי על מה לאונן. אני כזה שפוט של רגליים חטובות. היא יכולה להיות סתומה ועילגת אבל אם יש לה רגליים, כמו, נגיד, לניקול קידמן או לזו ששיחקה בתחילת האייטיז בסרט המחרמן הזה עם ויליאם הארט, חום הגוף משהו. נו, טרנר. קתלין טרנר. שיואו. איזה רגליים היו לה לפני שהתנפחה. אני כל כך מתחרמן מרגליים כאלה שאני מוכן לסבול קשות בשביל להישאר קרוב אליהן. אני סוגד, נתין, צמית, פיאודל, סמרטוט לרגליים כאלה. אני מלקק את קימורי השוק מהקרסול עד הברך, מוצץ את טעם הגוף, מתגרד על אניצי השיער שהוכחש והודחק, מלקק את הברך משך דקות. כן, כן, זה לא מציאותי: היא לא יכולה סתם לעמוד שם ולחכות עד שתישכח תאוותי מקרבי. אבל למי איכפת מהמציאות ההפכפכה יום אחד בקיץ היא חמה ועוטפת, ויום אחר היא מביאה לך את עצמה בפנים עם שיניים עקומות ומבט רע בעיניים. איך הגעתי לזה בטח חשבתי על הטרילוגיה של סיפורי ניו יורק של פול אוסטר. טו-אוב האיש הזה. וההיא, פתאום בא לה לשיר איתי.... איזה קטעים. את פול אוסטר, אגב, הקראתי לעצמי בקול רם. במבטא בריטי. נהניתי מכל רגע. מישהו אמר לי פעם שהרומאים היו קוראים בקול רם. יש בזה משהו מגניב. זה מעצים את החוויה. קודם כל, אין דבר כזה שמדלגים על שורות בעיניים ובולעים את הכתוב כמו שבולעים נתחי בשר כמעט נא בגמיעות גסות כדי להשקיט רעב. לא. קוראים בנחת, מילה מילה, שורה שורה. וזו חוויה אחרת. גם הקול, גם התוכן. מגניב. אז רגליים יפות יש לך בעטי לי בפנים ברגליים האלה. תודה. עוד. אם למישהי, נגיד, אין רגליים משהו, אז אני יכול איכשהו לזרום. אם היא נורא יפה, נגיד. אם היא נורא יפה אני יכול ללכת לאיבוד בתוך העיניים שלה כשהיא מכאיבה לי נורא בפטמות ומכאיבה לי עד כדי כך שאני משעין מצח מיוזע על גב כף יד כמו איזה פרנציסקני קדוש בציור שמן נוטף צבע, או צבע נוטף שמן – הה! הייסורים במאה השש-עשרה: אין אהבה נקנית אלא בייסורים. וזה בסדר, אפילו שהרגליים שלה לא משהו.עדיין אחבק את שוקיה וקרסוליה ואלקק את הלכלוך מכפות רגליה ובבוקר כשהיא תעיר אותי במגע רגליה יעמוד לי קשה ורוטט. ואם היא גם קצת תאהב אותי, תגיד לי שהיא שמחה לראות אותי אחרי כל כך הרבה זמן שלא דיברנו, אז היא יכולה להיות גם לא יפה וגם נטולת רגליים יפות ואני אהיה עבד שלה עד קץ הימים. אם יש משהו שהבנתי מהבדסמ שלי זה שאין ייסורים נקנים אלא באהבה. זה קצת דומה לסיסמה של החומוס. אפשר לגרום לעבד לעשות ה כ ל. לקרוע את בתולי אחוריו, להותיר סימנים בגופו ובנפשו, לצוות עליו לנקות את השיט של אנשים אחרים שלא מנקים אחרי עצמם -- אבל רק עם אהבה. בלי אהבה, אין כלום. כלום. פוף. נאדא. נוטינג. נוטינג-היל. איזה סרט מתוק. ג'וליה רוברטס כזו מתוקה שם. וגם הוא, יו-הו גרנט, אם לא הייתי הומופוב הייתי רוצה שיזיין אותי בזין הלא-נימול שלו. אבל היא. מלכה. מלכה. אפשר ללקק לך את התחת את מלכה. יש לי דמעות על הלחיים מרוב שבא לי ללקק לה את התחת. אני תיכף הולך לאונן ולישון. בנזונה מי שמגלה על מי. סוליית הנעל של ג'וליה נדחפת לתוך הפה שלי ופי נבעל על ידי גרגרי לכלוך שנכפה עליי לבלוע. אני משפריץ זרע איכותי ומשובח לכל עבר. לא חבל יכול היה לצאת פיזיקאי-גרעין; או חוקרת-צפנים גנטיים. או תאומים. מוסיקליים. פסנתר וכינור. סונטת קרויצר. אחחח. איזה בטהובן מחרמן. עזבו. אני רק רוצה ללקק לה את הנעל. ואת התחת גם. למה שהיא תרצה להתנשק איתי אחר כך מה אני בעצם רוצה מג'וליה רוברטס שתאהב אותי. כן, גם היא. למה לא אני רוצה שכולם יאהבו אותי. גם אלה שלא אומרים לי את זה.
גם הפלסטינאים. גם פלסטינאים שוחרי שלום וזכויות אדם, במיוחד זכויות נשים שמאלניות -- שמטרידים מינית פעילות-שמאל שבאות להפגין בשייח-ג'ראח ואחר כך הבלוגוספירה של השמאל גועשת על זה. והסדנה להתמודדות עם הטרדות מיניות בהפגנות שהתפרסמה באינדימדיה ומייד הורדה משם והשתיקו את זה כי הם קלטו שזה משחק לידי הימין. תגגלו חנה בית הלחמי ונעמה כרמי או קרני או משהו אם אתם לא מאמינים לי. כן, שגם אלה יאהבו אותי. שכל הפמיניסטיות האלה, הפלסטינאים האלה, פעילי השלום האלה, שכוווולם יאהבו אותי. זה ממש חשוב לי עכשיו.
שלום ואהבה עכשיו. לא. אהבה עכשיו, שלום אחר כך. אני מסטול אני מפיתום. חח, פעם בצבא חזרנו מאיזה תרגיל של שלושה או ארבעה ימים ובקושי ישנתי והייתי צריך להישאר שבת והיו לי מלא עבודות לעשות והייתי כל כך עייף שפחדתי שאאבד את הנשק אז קשרתי את עצמי אליו והגעתי למרפאה, לאוהל של החובשים והייתה שם גיטרה וביד הקשורה לנשק ניגנתי ואילתרתי איזה בלוז והם היו משוכנעים שאני על לסד או משהו. לסד. לא סתם דומית. זה היה כ"כ משעשע. בסוף נרדמתי בשק"ש שלי באוהל שלי קשור לנשק שלי בבגדים וישנתי 22 שעות רצופות. היה לי טוב והיה לי רע והיה לי קצת יותר רע מאשר טוב אז הלכתי ולא היו יותר מילים להגיד, כי כל המילים שהיה להגיד כבר נאמרו ואי אפשר, אי אפשר להגיד פעמיים מילים שנאמרו ולא חזרו כי צריך לחכות לכל מילה שתחזור כדי שנוכל להגיד אותה שוב והמילים שנאמרו שוב לא תחזורנה.
הלילות בהירים והאויר צונן
יש עצמה ויש מרץ ואהבה אין
וכבר אין חיוך וכבר אין מלים
מלאכים בסולם לא יורדים ולא עולים
השירים, כדרכם, אינם מגלים
אלא את הנתן להאמר במלים
דוד אבידן