זוהי תגובה שכתבה אחת, מגי אוצרי שמה, לאחד, ישי כהן שמו, בערב יום הזיכרון בשנת ה 75 למדינתנו הנפלאה.
ישי היקר,
התלבטתי ביני לבין עצמי כיצד לענות לדברים שלך, ולהאשמה שלך שאני מסיתה ומפלגת,
ובסוף אמרתי שפשוט אכתוב מהלב, כי זה המענה היחיד שאני יכולה, בסופו של דבר, לתת.
כי כל דבר אחר יהיה חצי אמת, או רבע אמת, או התפלפלות של סתם.
אז הנה, אני כותבת מהלב
רק על עצמי ורק על רגשותיי שלי. ואני כותבת את הדברים בעצב רב ובכאב אמיתי, ואפילו קצת בדמעות,
כי אני יודעת שהמדינה שלי נשברה. שמה שהיה הוא כבר לא מה שיהיה. שפעם היו תקוות, ועכשיו הן נגוזו. וזה עצוב. עצוב מאד.
במשך שנים ניסיתי להבין ולהכיל. במשך שנים למדתי והשכלתי וכיבדתי והרכנתי ראש.
רציתי להכיר ורציתי להבין. הלכתי לכל קורס אפשרי במשפט עברי, על דיני ראיות,
ועל פסולי חיתון ועל התפלפלויות של רבנים על דת יהודית ומדינה יהודית ומה לא. הלכתי בבני ברק בחצאית,
ולקחתי מן הנערות את נרות השבת.
ואמרתי "צריך לכבד" ודיברתי בזכות רב תרבותיות וחופש הדת וחופש הפולחן.
וחטפתי מכות קטנות. סטירות קטנות. בתחילה של אדנות ושל התנשאות.
ואחר כך של אמירות מפורשות, ואז של חקיקה ולבסוף הנה הגענו עד הלום.
אבל לא דיברתי כי מאד מאד רציתי למצוא חן. מאד רציתי להיות בסדר.
עד שהבנתי שהרצון הזה הוא חד צדדי. עד שבאתם לקחת את ציפור הנפש שלי.
אתם אומרים – את אומרת "אתם", וזה לא בסדר, כי אין "אנחנו" ואין ”אתם".
אבל יש. אתם הלכתם לקלפי. אתם בחרתם את נציגי הציבור שלכם שייצגו את האינטרסים שלכם.
אתם עשיתם זאת בידיעה מוחלטת שהם יגדישו את הסאה.
אתם ידעתם שדמוקרטיה לא מעניינת אותם, ושהם ימכרו אותנו, החילונים,
כדי לממש את השאיפה לשריין חוקית את הזכות שלכם לא להתגייס ולא ללמוד לימודי ליבה. לא רק שידעתם. רציתם בזה.
אתם בחרתם, והכלל הוא, שעל אדם לקחת אחריות על בחירותיו. אנחנו תמיד לקחנו.
ועכשיו אתם לא מבינים למה התהפכנו ככה. למה אנחנו מקשים את ליבנו. אבל אנחנו לא מקשים. פשוט הבנו.
פשוט הבנו שכל השנים היינו אישה מוכה שבתחילה האלימות כלפיה הייתה רק דחיפות קטנות. ואז סטירה פה ושם. ואז מכה. ואז אגרוף.
ולפני שהספקנו להבין מה קורה, פתאום מצאנו את עצמנו שרועים על הרצפה ומתחננים על חיינו, ואין מי ששומע.
עכשיו, בוא ואגיד לך משהו על טבע האדם, ישי. ביחסים בין בני אדם יש קו, שלאחר שהוא נחצה, הדברים לא יכולים לשוב להיות כפי שהיו.
הם יגורו תחת אותה קורת גג, וישנו באותה המיטה, אבל ביניהם תמיד יהיה טריז בלתי נראה.
ואי אפשר לחיות ככה. ולא מגיע לאף אחד לחיות ככה.
כשבאתם לעלות על הדמוקרטיה כדי להרגה, חשפתם את השאיפה האמיתית שלכם.
חשפתם את מה שאנחנו מבינים כעת שהוא פרצופכם האמיתי.
אתם לא רוצים ללכת לקראתנו. אתם לא מעוניינים למצוא פשרה. חלומכם האמיתי,
שאותו טיפחתם עד כה בסתר, והיום אתם מודים בו גלויות, הוא לא להתגייס לעולם.
לא ללמוד ליבה לעולם. להמשיך להתבדל מאיתנו. אתם אומרים לעצמכם "קדושים תהיו", ובכך אומרים שהקדושה מאיתנו והלאה.
אתם אומרים לעצמכם "חדש אסור מן התורה", ובכך אתם אומרים שאורחות המודרנה שלנו הן איסור מדאורייתא.
אתם רואים את עצמכם טובים מאיתנו. זו האמת. אל תתכחשו לה. אנחנו הפסקנו להתכחש.
והנורא מכל הוא שיש דרך אחרת. הגננת שהייתה לבתי היא אישה חרדית.
למרות זאת, היא באה ללמד במוסד חילוני ולימדה את הילדים, גם את בתי, ערכים של חילוניות.
היא לימדה על משפחות חד מיניות. היא לימדה על דתות אחרות. חסכה מן הילדים הטפות דתיות.
האם היא פחות דתיה בשל כך? האם היא פחות ראויה בשל כך?
כמה עצוב לי להבין שלדעת רבים מן המחנה שלך, ישי, התשובה היא "כן".
אנחנו עומדים בפתחו של יום הזיכרון. גם ביום הזיכרון הזה, כמו בכל יום זיכרון,
אני אגיד לעצמי שלא אפתח את הטלויזיה, כדי לא לראות. גם ביום הזיכרון הזה, כמו בכל יום זיכרון, אני אצפה בסוף בכל התכניות.
אני אביט בתמונות הנופלים, והם יהיו יפים מנשוא, וצעירים עד כאב, ותום נעוריהם יהיה חקוק בפניהם,
והם יהיו כל מה שנחמס מעצמם ומאיתנו.
וברקע של כל זה, אני אזכר גם בעיתונאי ההוא שאמר שאנחנו צריכים להבין אותו על כך שאינו עומד בצפירה.
ואני אזכר גם במילים שלך, על ”ההתקרבות" שלכם ליום הזיכרון, שתיגדע מפני שהעזנו להשמיע את הכאב שלנו.
שיום אחד בשנה החלטנו שסיימנו להכיל. שסיימנו להתרפס. שמותר לנו לכעוס.
אתם כל הזמן נותנים לנו מכות קטנות, ישי. אתם אף פעם לא מרכינים ראש בפנינו, ישי.
כמה פעמים הרכנו ראש בפניכם?
לא עוד.
אני מביטה בכל מה שחשבנו ואני תוהה מה אני מנסה להגיד. הרי בעומק ליבי אני יודעת שאין כבר תקנה.
שהשבר נשבר. שקרענו קריעה. שנותר רק להתאבל. לא משנה כבר מה תעשו, אנחנו נדע – אתם, בעומק ליבכם,
רוצים לקחת מאיתנו את כבשת הרש שלנו. את בבת עינינו. את התכלית לקיומנו כאן, כיהודים חילונים.
אולי נסכים לנסות שלום בית. אולי אפילו נסלח לכם. אבל אנחנו תמיד נביט מעבר לכתף, בציפייה למהלומה הבאה.
ואי אפשר. אי אפשר לחיות ככה. לא מגיע לנו לחיות ככה. לא עשינו רע. ואנחנו לא מוכנים לחיות ככה.
אנחנו כבר לא מוכנים. זה נגמר. תם הטקס. לשירת התקווה הקהל מתבקש לעמוד. חוץ מכם.
האמת היא, שאני לא יודעת מה התכלית של הטקסט הזה. הרי, כפי שאני אומרת, לדברים אין תקנה.
אולי יש דברים שראוי שיאמרו, אפילו אם אין בסופם מעשה. אני יודעת שאת הדברים הללו אני כותבת מדם ליבי.
ואולי אני כותבת אותם בעיקר לעצמי.
