היום נסעתי להתנחלות כלשהי לנחם אבלים. להגיד שלא חששתי? בטח שחששתי. הרצתי סרטים שזהו, היום זה יקרה לי. זרע ישמעאל יגיח מן הגבעות ויתקע לי כדור בין העיניים. אבל זה לא קרה. לא היום. במקום זה הגעתי לאיזשהו מקום שלא ממש הרגיש כמו מה שאני רגיל אליו. נוף קדומים שובה לב, בתים יפהפיים ללא גדרות ביניהם, איזו מן פסטורליה שכאילו נלקחה מתוך רומן של תומס הרדי. תיכף בתשבע אברדין תופיע מעבר לפינה על סוס אנגלי גבוה וכל החיילים מיד יתאהבו בה, אבל רק אחד מהם ישבור את ליבה הרוטט. אבל אני סוטה מהנושא.
נכחתי כשחתכו לו, ז״א, כשהכניסו אותו בבריתו של אברהם אבינו, ועכשיו, ממש עכשיו, לפני כמה ימים, הוא עלה על מטען בעזה שאיזשהו נצר של אברהם אבינו הטמין שם, וכך הוא כבר לא איתנו. כמו כל האחרות, והאחרים,שכבר לא איתנו. איזו מן חיה זו שבלול, שר אריק איינשטיין. למה שבלול, אריק? איזו מן חיה זו אדם?! איזו מן חיה באמשך?! לקחתי את זה כל כך קשה. בכיתי, ושתיתי יותר מהרגיל. זה הכי קשה כשיש איזושהי זיקה. בטח שכואב לי על האחרות והאחרים. בטח. זעם דחוס גועש בי כמו כספית במדחום שהוכנס למים רותחים. ולא שאין לי הגנות. בטח שיש לי. אבל כאן הן נחלשו משהו. אחרי הכל, ישבתי עם ההורים שלו שעות על שעות במרפסת כשהוא עוד היה בעריסה ודיברנו על העתיד, ועל העבר, ועל העולם. ופתאום הוא לא כאן יותר. עוד לא נשק שפתי אישה. אבא שלו, עיניו טרוטות ודש בגדו קרוע, מתקן : ״לא סיפר לי כלום, אולי כן, אולי כן היתה מישהי ופתאום היא תופיע ותגיד: אני חברה שלו. אני ולא אחרת.״. והתסכול כל כך אינסופי, ואין נחמה, ואין נקמה, אנושית ככל שתהיה, כי רק אווילים חושבים שנקמה אינה אנושית, שתפייס את האובדן הזה. אבל אני שוב סוטה מהנושא.
בתוך כל הגיהנום הזה, עיניי תעו אל הריצפה, לרגליה של אישה אחת שבאה לנחם אבלים, ועד עכשיו אני חושב על רגליה. אין לי תקנה, אבל גם זה אנושי, כמו נקמה.
