כמו בכל שנה התאספה משפחתי המורחבת להדלקת נר של חנוכה בביתה של אחותי הקטנה. מה נשתנתה השנה הזו מכל השנים, שבכל השנים אחותי גרה בכפר זה או אחר אך לא רחוק מדי ממקום יישוב של בני אדם. השנה הזו נכנסה לביתה החדש שבנתה בעמל רב, על גבעה רמה בכפר נידח שאיני מסוגל להגות את שמו במשקל הנכון. כשזורחת השמש נשקף נוף מעורר השראה מבעד לחלון ענק. כששוקעת השמש מחכים שתזרח שוב. התנים מנגנים בלילות את מנגינותיהם העצובות, ושלווה גדולה ואיטית נסוכה בכל. כך הם החיים בכפר: בזמן בו לוקח לדקה אחת לחלוף בעיר, חולפות כאן שתיים או שלוש.
חלפו להן שתיים או שלוש דקות, ובא האיש של אחותי ונתן בידי ספר. 'אחותך אומרת שאתה רץ. אולי יעניין אותך לקרוא". התבוננתי. ספרון קטן של מורקמי מתורגם לאנגלית. 'על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה'. קראתי מעט. 'יש פתגם', פותח מורקמי את סיפורו, 'שאומר שג'נטלמן אמיתי לעולם אינו מסגיר פרטים על נשים שנטש או מסים ששילם'. חייכתי. פתיחה נאה. 'סתם. אין פתגם כזה. הרגע המצאתי אותו.'. חייכתי שוב. הפתעה. 'אבל אילו היה פתגם כזה, היה צריך להוסיף דבר נוסף: ג'נטלמן אמיתי לא מספר על הדרכים בהן הוא שומר על כושר. כל אחד יודע שאני לא ג'נטלמן' שועשעתי. סגרתי את הספרון ותחבתי לכיס. אין זה מנומס לשקוע בקריאה בחברה. בקריאה לא שקעתי אך במחשבות כן. כל מי שאי פעם אימן את גופו ברצינות יודע עד כמה קשה לשתוק בקשר לכך. אני מוצא את עצמי מגיע לעניין זה כמעט בכל שיחה. מצד שני, אין דבר ראוי יותר בעיניי מאשר להיות ג'נטלמן. ג'נטלמן אמיתי. כזה המחזיק דלת לעלמה או גברת, כזה הנוצר בליבו את מה שראוי לנצור, מן ג'נטלמן כזה, שלא מדבר על נשים שנטש, על מסים ששילם, על קילומטרים שגמא, שלא מסגיר את רגשותיו באופן שעלול להביך מישהו או את עצמו, בקיצור, אנציקלופדיה של אנדר-סטייטמנטס. חייכתי לדודה אלף, שוחחתי קלות עם בת-דודה בית, ובין חיוך לשיחה קלה התגבשה בי החלטה: אני אהיה ג'נטלמן. לא אכתוב בלוגים שלמים על פעילותי הגופנית לדורותיה. רק רמזים קלים. כבר הרגשתי טוב יותר.
בית אחותי נבנה על צלע הר, תוך ניצול מיטבי של המבנה הטופוגרפי, הגיאוגרפי, הגיאולוגי, והביולוגי של, של.. של מה שצריך לבוא כאן עכשיו. משהו מעין קוסמולוגיה פרטית של הגבעות מסביב. יש משהו נפלא בהרים. הרוחות מנשבות בדיוק כפי שתוכנן להן מראשית בריאתן. עמדתי במרפסת הגבוהה ושאפתי מלוא ריאותיי אוויר הרים צלול. 'ההרים הם שאיפתה הנואשת של האדמה להגיע אל אשר לא יוגע', כתב המשורר רבינדרנת טאגור. מילים יפות כל כך. אותו טאגור שיש רחוב על שמו ברמת-אביב, לא רחוק מבית נעוריה של אשת נעוריי, אם ילדיי. אותו טאגור שהשפיע כל כך על שלמה גרוניך שעיבד את הפרלוד הראשון של באך ויצר שיר יפה כל כך, עם שורת האהבה היפה ביותר שנכתבה מעולם: 'יראתי פן תאבד לי מדי אישן את שנתי' . כמה עזה היא אותה אהבה שבכל פעם שהולכים לישון מתייראים לאבד את מושאה. רציתי גם אני להתיירא ככה. התכווצתי מתשוקה לאישה שידעתי על הר אחר, בזמן אחר, אך מעולם לא הספקתי להתיירא שתאבד לי.
אולי שתבוא סופה גדולה, ונשב במקום חם ונשתה משקה חם ונקשיב לבוב דילן. או אולי עוד שיחה מנפש אל נפש כמו אתמול.
לפני 12 שנים. 29 בדצמבר 2011 בשעה 12:55
