נעה בת 17, עיניה בורקות מערכים, היא תשנה את העולם. בינתיים ילטף מחשוף כף רגלה בעלי האספסת. באחד מלילות תמוז הקצרים קורא באזניה עלם מאוהב את 'התקפים מוזרים של תשוקה' של וורדסוורת'. אפולו ודיוניסוס משתחווים כאחד לפניה.
נעה בת 23, מבצעת קונצ'רטו של שומן בברלין. מבקר נודע מזמין אותה לאחוזתו למסיבה פרטית. הכל מבקשים את קרבתה. נער-שעשועים כבן ששים מציע לה 'סטיפנדיה ללא תיקרה של כמות או זמן' והיא מסרבת בנימוס. במרפסת, תחת ירח ברלינאי, שוטח בפניה קרסטן (אמן רבגוני ממוצא צועני) את עיקרי אמונתו: מוכרח הוא ליצור, כי מוכרח הוא לתור אחר האמת. כשהוא מתחיל לדבר על ניטשה היא מניחה שתי אצבעות על שפתיו ולוקחת אותו לחדר קטן יותר.
נעה בת 28, שלישית בשיירה של עשרה מטפסים על גבעה טיבטית. כולם מחפשים את האמת. נעה קירחת וגמישה ומתקיימת על מים, דגנים וקטניות. דבר אינו מובן מאליו יותר. באנבהט הנזיר מדקלם באזניה תובנות בודהיסטיות עמוקות שעיצב וליטש כל חייו. נעה סוגדת לו ואצבעותיה מנגנות על גופו את כל שירי ליבה.
נעה בת 35, חליפה מחויטת ועקבים, קומה 25 במגדל זכוכית כלשהו בעיר כלשהי, מול מחויטים אחרים חמושים בתיקי עור אופנתיים. שיערה אסוף בפקעת מוקפדת ופניה היפים מאופרים קלות. העוזרת האישית שלה, צעירה חיוורת בשם רונה, היא גם המאהבת שלה. כשהן מוקפות באדי אלכוהול סמיכים בכוך קטן בלב העיר, שואלת רונה את נעה האם היא בורחת מפני משהו, או מישהו. נעה פוערת עיניים תמהות אל רונה, כאילו גילתה לה חברתה סוד נסתר. מניחה את ראשה על כתפה של רונה, מצטנפת אל תוכה ורעד קל חולף בגווה.
נעה בת 42, נוגשי הזמן תובעים את שלהם מפניה היפים. פוסעת יחפה בתלמים המוליכים לים, נושמת את ריחם, נשום ורגוע. אצבעותיה משרטטות נעימות בחול הזהוב, מחשבותיה מחשבות חשבונות-נפש פזורים; באנבהט הנזיר אמר לה פעם בלילה זרוע כוכבים שכל רגע הוא יחיד ומיוחד, כי מה שמתרחש בו לא התרחש מעולם לפני כן ולא יתרחש לעולם אחרי כן. כמה התייפחה באותו לילה על הארעיות הטבועה בכל. מאותו יום חיה כאילו כל יום הוא יומה האחרון, ואילו היו משיבים אותה לאיזושהי נקודה בעברה, לא היתה משנה כלום. כף רגלה חפנה בחול החם והיא צחקה בקול. מעולם לא שבה לציוני-דרך בעברה. מעולם לא הועמדה במבחן.
קבוצת אנשים עומדת בראשים מורכנים סביב ערימת עפר תחוח. הנה איש שפעם היה עלם מאוהב. הנה קרסטן הצועני. הנה באנבהט הנזיר. הנה רונה החיוורת. הנה כל התזמורת. מטפחות שחורות, משקפי שמש מסתירים עיניים אדומות, מדי פעם נמלטת מפי מישהו יפחה חנוקה. האיש שהיה פעם עלם מקריא שיר של וורדסוורת'. באנבהט הנזיר אומר שנעה ידעה לחיות את הרגע. רונה נושאת הספד קורע לב. נעה איננה וירחב בה השקט.
