אולי זה בגלל האונס שעברה בגיל 15, אולי בגלל האופי הדליק שלה, מי יודע. העובדות הן שחייה של אלה עשו הכל חוץ מלהתנהל על מי מנוחות. יש אנשים שהחיים שלהם פשוטים. באמת פשוטים. מן שיגרה שעוונית כזו שנמשכת מיום אל יום, הכל צפוי ורשות לא נתונה. אך לא חייה של אלה. בתחילת שנות העשרים שלה הגיעה לכרך הגדול. לאורות הנוצצים של התפוח הישראלי. העיר שמבטיחה לכולם הרבה, אך לא תמיד מקיימת. העיר שאין בה לא מקומות חניה, לא מדרכות פנויות, לא דירות להשכיר; אך הלילה בה מתחיל מוקדם ונגמר מאוחר, תמיד יש מה ואיפה לאכול, כמה ולמה לשתות. כמו שיורק, yoorek, החבר הפולני הזקן שלי שהגיע לארץ באניה אקסודוס נוהג לומר: העיר הזו חיה. רק אל תמות לי, יורק.
אז אלה הגיעה לכאן ממש אחרי הצבא. מלאה תקוות והמון טמפרטנט. נראתה טוב. באמת טוב. יופי כזה שרק ערבוב עדתי יכול לבשל. לא יכלה לשבת חמש דקות בבית קפה מבלי שיפנו אליה. הרבה תקוות היו לה. התמקמה באיזה חור עלוב בדרום העיר, כי זול, ובלילות הטרופים מחוסרי השינה היתה נתקלת לעתים במישהו שהיה שם לצידה, כל פעם מישהו אחר, ותוהה מה יהיה בסופה, מה יהיה בסופנו. לא לקח הרבה זמן עד שנהייתה מלכה בתשלום. היתה יושבת במרתף אפלולי ברחוב דיזנגוף ועונה כל היום לטלפונים. פעם באתי אליה. עשתה לי סשן. הדליקה נרות בארבע כנפות החדר. ישבתי על הריצפה. דרכה לי על הזין עם הרגל היפה שלה. התרגשתי.
כמו רבות מהמלכות בתשלום במקומותינו, אלה לא *באמת* היתה מעוניינת בדינמיקה הבדסמית. אחרי שנה, לאחר שראתה כל מה שאישה בת עשרים וארבע יכולה או צריכה לראות ever, פרשה מתחום העיסוק הנ״ל. עבדים היו לה כמו זבל. עמדו בתור כדי לנקות לה את הבית, לכבס ולגהץ, להסיע אותה ממקום למקום, לשלם את חשבונותיה אם רק תרצה בכך. אלה זרמה פה ושם, אבל רק מתוך שיקולי תועלת. כחתולת-אשפתות גאה, היתה מחליפה דירות כמעט בקצב בו היתה מחליפה עבודות וגברים. בשלב מסוים מצאה את עצמה ללא בית, ואחד ממעריציה, בטוב-לב שאינו מצוי, אירח אותה בביתו, והגדיל לעשות ואף שירת אותה בנאמנות כל עוד שהתה שם. אלא שליבה של אלה תמיד היה נתון לחלומות אחרים ורחוקים. איזה ערס ישראלי שמוכר זבל בעגלות בקניונים בפלורידה הציע לה ״לעשות הרבה כסף בקלות.״ ואלה, שעם כל מעלותיה התרומיות, תמיד היתה קלה לפיתוי בכל הקשור לכסף, התפתתה ונסעה לאמריקה. תוך שנה-שנתיים השמינה מהאוכל ומהנחת. הערס שיכן אותה בדירה ענקית עם צוות משרתים ומשרתות מקובה והחיים היו דבש וחמאת בוטנים. כישרונה המיני הותיר בו רושם כה עז, עד שביקש לשאתה לאישה. היא כמעט שנעתרה, אלא שברגע האחרון איזשהו קול קדמון וקמאי קרא לה לשוב למכורתה והיא קמה ועזבה שעות ספורות לפני החופה.
הזמן המשיך במסעו האינסופי והשנים הצטברו אחת לאחת, אחת לשתיים, ואלה כבר היתה בת שלושים, ובת שלושים ושתיים, ארבע, שש. חזרה לאיזה חור עלוב בדרום תל-אביב, החליפה עבודות כל חצי שנה, חיה מהלוואה להלוואה, אבל אף פעם לא הפסיקה לחלום. לפחות פעמיים בשנה היה פונה אליה איזה מתעשר חדש ומציע לה את כל העולם כולו, מתחילתו עד סופו. והיא, פתיה שכמוה, הלכה אחריהם, הלוך ושוב, ובסופה של הרפתקה היתה שוב מוצאת עצמה לבדה, מול אתרי היכרויות מרצדים על המסך של הלפטופ המתיישן שלה. ואז הגיע חסן.
חסן, כך לפחות *הוא* מספר, הינו מוסלמי עירקי, בן למשפחה מכובדת מבגדד, שנטש את בית אביו, בית אמו ומולדתו ועקר לאמריקה הגדולה, שם הפך למהנדס תוכנה, ועתה הוא בשירות ממשלת ארצות הברית, משהו כמו אזרח עובד צה״ל. חסן שוטט באחד מאתרי ההיכרויות וכשראה את אלה, התוודה בפניה כי כל כך יפה היא בעיניו עד כי נכון הוא ממש עכשיו לעזוב הכל ולבוא אליה. הואיל וחסן הינו בחור יפה, והואיל ואלה חובבת בחורים יפים, מיד ניצתה בה אש התשוקה והדמיון ונפשה יצאה להרפתקה חדשה, חוצת דתות, אמונות, ארצות וימים. דיברו ודיברו ודיברו, וחסן מיודענו עלה על מטוס בבגדד, טס לתורכיה, החליף מטוס, נחת בתל-אביב, תוחקר במשך כמה שעות, ושוחרר לזרועותיה של אהובתו הישראלית. שבוע קסום בילו הזוג הטרי. נסעו לירושלים, טיילו בין חומותיה, אכלו ושתו ולחשו דברי אהבה זה על אוזנה של זו. אני אתחתן איתו, הכריזה, ואסע עימו לאמריקה, ושם נגדל לנו משפחה לתפארת, עם סבא עירקי מבגדד, וסבתא טוניסאית מכפר יונה. העתיד נראה ממש ורוד.
אלא שאז התערבו להם דרי-שחק, וערבבו את ההוויה של בני התמותה העלובים. חסן אנוס היה לשוב לעבודתו בבגדד. למרות שאלה השביעה אותו לבל יספר דבר לאמו ולאביו, הלך חסן והכריז באוזני אביו שהוא עומד לשאת אישה ישראלית. לא רק ישראלית, אף יהודיה .וזאת יש לדעת: שלושה בנים היו לו לרופא מבגדד. הבכור, חסן, עזב לאמריקה. הצעיר ברח יום בהיר אחד גם הוא לאמריקה. והאמצעי, ניסה לברוח באמצעות דרכון מזויף ונתפס באמסטרדם. כיון ששמע האב כי בנו חסן עתיד לשאת ישראלית יהודיה לאישה, חטף התקף לב וכמעט שפרחה נשמתו והתעופפה לבלי שוב.
השבועות נקפו והתנהגותו של חסן הפכה להיות מוזרה. שוב לא היה מתדפק על הסקייפ בכל ערב כבשבועות עברו. ימים שלמים חלפו ולא החליפו מילה ביניהם. התעצבה אלה אל ליבה ושבה להרהר, כמו בימי צעירותה, על מה יהיה בסופנו. כל כמה ימים חסן סיפר לה שהוא נקרא בדחיפות לנסוע למקום כזה או אחר. כשתהתה באוזניו איך זה שמהנדס תוכנה נוסע לכל הרבה משימות בכל כך הרבה מקומות לא סיפקו אותה תשובותיו. חיברה אחד ואחד, אחד ושתיים, והגיעה למסקנה שחסן הוא ככל הנראה סוכן סמוי, ויתכן מאד שכל הרומן הזה אינו אלא חלק ממשימות הריגול שלו.
נותרה אלה שוב יחידית בחדרה הקט, מול אתרי ההיכרויות המרצדים על המסך. אלה, אלה; מה עוד לא ראית ומה עוד לא עשית? אנשי עסקים ברומניה, מיליונרים בצרפת, טיסות-לילה לרוסיה, וילה בפלורידה, ועכשיו- המרגל מבגדד. אם מישהו היה אומר לי שזו אלה הקטנה שפעם נישקתי את כף רגלה ביראת קודש, הייתי אומר לו שהוא חי בסרט. ואלה? אלה אומרת ׳החיים הם מחזה, המלט. הייתי יכולה להיות שחקנית גדולה. אבל לא הסתדר לי.׳
http://poetsandquants.com/wp-content/uploads/2012/04/spy.jpg
