Dear Daddy

הוא מעביר את האגודל שלו מזווית פי השמאלית במעלה השפה העליונה ברכות אין קץ. מבטו מהופנט. הוא חוקר ארצות ממקוםרחוק והוא מסתכל עליי כאילו אני המקדש היפה ביותר שראה בחייו. מעריך כל תא וכל פירור מקיומי.

הוא ממשיך במן תנועה מעגלית עם האגודל שלו כלפי מטה, אל זווית פי הימנית ומשם אל השפה התחתונה. כאן האגודל שלו כבר פחות עדינה. השפה הבשרנית מגרה אותו ללחוץ חזקיותר. לעוות אותה. למשוך אותה הצידה ולהזרים אליה דם. החלק הפנימי של השפתיים שלי נלחץ אל שיניי ואני לא יכולה לנוע אולהסיט את המבט ממנו. אני שבוייה של זוג עיניים. הצורה בה הוא מתעמק בי מרטיטה אותי. הוא הגיע חזרה לנקודות ההתחלה, אל הזווית השמאלית, וחצי חיוך מתגנב בעדינות, מותח קמט עדין על לחיו, שרק פיסה קטנה ממנה חשופה תחת זקנו העבות. הוא מסתכל אל תוך עיניי ונדמה כמעט כאילו שכח לרגע שאני שם. כשנזכר, שוב מתרחב החיוך על פניו ומבעיר לי את הקרביים. הגוף שלי רפוי. מסור לחלוטין.

״כמה את יפה מתוקה שלי. תפתחי את הפה בשבילי?״

אני מהנהנת. בוודאי. הרבה יותר אעשה בשבילו. הוא יודע. אני פותחת אותו מעט,  כשהדבר הבא שהוא יבקש ידוע מראש. ״עוד קצת יפה שלי.״ מתחביביי להתגרות בו. אני פותחת רק עוד קצת. עיניו מתכווצות ומתלכסנות. החריצים הדקים מתעגלים ומתארכים. מבטו נע מעיון מרוכז בלוע הנפתח שלי וחזרה אל עיניי בכל פעם שהוא מבקש. הוא מקמט את הגבות וצחוק קטן מתגנב מתוכו. זה צחוק קצת מפחיד, כזה שמבין מה אני עושה ומעיד על חוסר סבלנות מבצבצת. אני שוב מתרגשת, לצחוק הזה חיכיתי ואני יודעת מה עתיד לבוא. הוא מתחיל את אותו הסיבוב שעשה עם האגודל קודם לכן, רק מצידו הפנימי של הפה שלי. מלטף את הרקמות הרכות והריריות של פנים שפתיי. מתענג על כל רגע. המגע שלו מעביר זרמים עדינים ברחבי הגולגולת שלי, הגוף שלי קל כמעט כלא היה ואני מרחפת באוויר.

עוד סיבוב.

הפעם דופן האצבע נצמדת לחניכיים שלי, לחיבור שבין השפתיים ללסת, בין הלסת לשיניים והוא מלטף את הכל. כדי לא לפסוח על אף פיסה באמת, הוא מחליט להחליף אצבע. עכשיו אצבעו המורה מטיילת על קו הלסת שלי עד השיניים הטוחנות כשהלחי שלי נדחפת מבפנים. אני יודעת שהוא נהנה מהמראה הזה. ״מתוקה שלי, את יכולה לפתוח פה ממש גדול?״ אני מהנהנת. אני פותחת. הוא מרוצה. ״כן יפה שלי, הכי גדול״. אותו הסיבוב קורה שוב והפעם מהצד הפנימי של החניכיים שלי, שוב, הוא לא פוסח על סנטים. אצבעו מלטפת את החלק האחורי של שיניי ומשתהה ארוכות על החיבור של הלשון. הוא חוזר אל האגודל, איתה הוא מלטף לי את החך העליון וזה אולי הדבר הכי מדגדג שקרה לי אי פעם. מישהו נגע שם בכלל לפניו? אני תוהה לעצמי. לפתע מתאגדות שתי אצבעותיו, האגודל והמורה, ומחליטות על שיתוף פעולה מפליא, כשאחת דואגת להשאיר את הפה שלי פתוח לרווחה ואחת גולשת אל תוך הלוע לסירוגין. בפעם השנייה שהוא מלטף לי את הענבל נשמע מתוכי צליל דקיק ועווית עדינה עוברת בגופי, הלשון והחזה מתרוממים וכך גם מצב רוחו. לרגע הזה הוא חיכה. הוא תוחב יד אחת תחת ראשי ומרים אותי לכיוונו. ידו השנייה פולשת אל פי עם כל ארבעת אצבעותיו, עוטפת את הלסת התחתונה שלי. ״תפתחי״ הוא אומר בקול שלא מאפשר לי לעשות אחרת. חוסר הסבלנות כבר מורגשת היטב. אני פותחת. הוא מקרב את אפו ושואף שאיפה עמוקה. בדמיוני אני יכולה לראות- הוא מריח את הנשמה שלי. לומד אותי.

תמיד החוש הזה היה מפותח אצלו. ״לפעמים ריחות נראים לי כמו צבעים״ המשפט הזה התנגן לי בראש. אחת מהמתנות להן זכינו האחת מהשני היה ערבוביית החושים. ממש כמו בחוויות פסיכודאליות, טריפ כהלכה. הוא מניח את הראש שלי, סופג את הריח אל קרבו, עיניו עצומות ואני יודעת שהוא רואה צבעים. הוא מחייך ופותח עיניים לאט. ממש לאט. כאילו בהילוך איטי. לעיתים תהיתי לעצמי אם הוא אמיתי.

״בואי מתוקה שלי

תראי לי את השפתיים שלך. כן, בואי הנה״

אני מזדחלת בשובבות אל עבר חיקו ומניחה את הראש על ברכיו, רגליו מקופלות תחתיו והגוף שלו מעוקל קלות לצד ימין כדי להיטיב לראות את פניי. אני יכולה לראות בכל נשימה את שרירי הצלעות שלו זזים, משתנים לפיהאור והצל הנופל עליהם דרך התריסים המוגפים. הוא תופס את ראשי בעדינות בכפות ידיו הגדולות ונדמה לי כאילו היו מסוגלות לעטוף לגמרי את הגולגולת שלי אם היו רוצות. הן חמות ופועמות ומרגשות אותי. הוא מטה את ראשו ימינה, בהתאמה לזווית גופו. פניו מול שלי. מבטו משוטט על פניי ואני מהופנטות מכל חריץ שנחרץ סביב עיניו הבוהקות.

אחת הסיבות שהתאהבתי בו היו העיניים האלה, השחורות, העמוקות. כל פעם שהאש הייתה ניצתת בקרבו היו הופכות לתהום אין סופית. יכלתי לראות בתוכן את הבריאה על כל צורותיה, את יופייה ואת חורבנה. כל האמת כולה בתוך זוג עיניים שחורות ובוהקות. ״תראי לי את השפתיים האלה״ הוא אומר שוב. כל מילה מהפה שלו היא כמו מנגינה ששולחת צמרמורת מופלאה דרך עמוד השדרה שלי היישר אל בין רגליי ולעיתים, יכלתי להשבע, קולו הנמוך מלטף את עורי. צלילים יכולים ללטף עור?

עולם קטן בצורת חדר, שהוא רק שלי ושלך, צבוע צבעים רכים, נעימים ויש בו מיטה ענקית.

לא רק ענקית- עצומה.

היא רכה ונעימה והיא רק שלנו.

יש בחדר גם ארון של בגדים יפים בשבילי וצעצועים שקנית שיהיו רק בשבילי וכולם בצבע שחור. אני אוהבת שחור. רק היהלום הנוצץ בקצה הפלאג יהיה בגוון ורדרד.

בחדר תהיה גם שידת איפור, טואלט עם מראה עגולה ובמגירה תהיה מברשת איתה תוכל להבריש לי את השיער בזמן שאני מזמזמת שיר ובמגירה השנייה הרבה קוקיות, גם הן בצבע שחור, איתן תוכל לאסוף לי את השיער בצמה אחת או שתיים או כמה שתחליט, כי אתה מחליט בחדר הזה. אתה מחליט באיזה תנוחה אחכה לך לפני שתכנס, עם איזה בגדים, או בלי, כמה זמן ואיפה ומה מותר לי לעשות ואני אהיה ילדה ממש טובה. ממש ממש טובה ואחכה ככה עם שתי הצמות, על הברכיים, רק עם חצאית קטנה ועם ראש מורכן, כמה זמן שרק תרצה. אולי רק לפעמים אני אזוז קצת כי אהיה חסרת סבלנות ואביט לאחור ואחכה שכבר תבוא אליי. אולי כבר תבוא? אני מציצה שוב עם הראש לאחור, אולי אקלוט את רחש צעדיך באוזניי או אראה את הידית העגולה של הדלת זזה אבל לא, אתה עדיין לא בא. אני אהיה ילדה ממש טובה אבל באמת שאני מחכה לאבא כבר הרבה זמן ובטח לא יהיה לו אכפת אם אמתח קצת את הרגליים ואחזור מהר מהר לשבת. אני אקום ואתמתח והידיים שלי ייגעו בכפות הרגליים והחצאית תחשוף לרווחה את איבר המין שלי שעדיין אדמדמה מהבוקר. מבין רגליי אני רואה את שולחן הציור הקטן מעץ ונדמה לי שהוא קורא לי. אני מתיישבת בחזרה כי אני חושבת ששמעתי אותו מתקרב. הגוף שלי נמלא התרגשות חמימה מהולה בפחד אמיתי, אולי הוא יידע שקמתי? אני מחכה עוד רגע קל עם המבט ברצפה ומבינה שטעיתי, הוא לא בא. לפעמים הוא אוהב שאני מחכה לו הרבה זמן. אני עוצמת עיניים ומנסה לדמיין מה הוא יבקש הפעם. באיזה צעצועים נשתמש. איפה הוא יזיין אותי היום. אולי על השידה? או על שולחן הציור הקטן? ואני אשאר ככה עוד קצת ושוב אאבד את הסבלנות ושוב אקום להתמתח ושוב אשמע את שולחן הציור קורא לי ואחשוב לעצמי שבטח תשמח להכנס ולראות אותי מציירת כי אתה ממש אוהב שאני יושבת ומציירת בשקט אבל בטח גם לא תשמח כי אתה לא אוהב שאני לא מקשיבה אבל אתה ממש אוהב שאני נותנת לך סיבה טובה להעניש אותי.

כל המחשבות האלו גורמות לי לטפטף על עצמי נוזל חמים ישר על העקבים עליהם אני יושבת ואני אתאפק קצת אבל לא אצליחלהתאפק הרבה ואתחיל להתפתל במקום ואשלח לשם את האצבע שלי למרות שאני יודעת שאסור ובלי שאשים לב אני אתערבל אלתוך הפנטזיה שלי ואתה תגיע ואני כבר אהיה בתנוחה אחרת לגמרי ואתה תיאנח אנחה עמוקה ורק אז אני אשים לב שאתה מאחורייואני אבהל נורא אבל גם אחייך חיוך שובב.

כשתגיד לי בקול עמוק ״אבל את יודעת שאסור לך לגעת בלי רשות״ אז אני אבהל עוד יותר ואומר שכבר חיכיתי לאבא בסבלנותממש הרבה זמן ובתגובה אתה תכווץ את הגבות ותגיד לי לקום ואני אקום מהר מהר כי אני ילדה טובה ממש טובה אפילו שזזתי.