|
|
|
אני מתגעגעת לגוף הענק שלך סביבי מתגעגעת לידיים שלך עטורות הורידים מתגעגעת לשפתיים שלך שנישקו אותי בדיוק בדיוק בכל מקום מתגעגעת לזין שלך בתוך הגרון שלי והיום אני הכי מתגעגעת לסטירות בפנים (כשהזין שלך עוד ממלא לי את הפה כן?) כשאני אגיע למיטה שוב ואעצום את עיניי אני אגע בעצמי ואחשוב על זה
יום טוב אדוני
זה לא שאני מפנטזת עליך זה יותר שאתה משתלט לי על הפנטזיות וגם אם אני מנסה שתלך אז אתה לא ואז אתה כועס עליי על כל הזמן הזה שלא היינו יחד כל הזמן הזה שלא הייתי שלך ושלא הרשיתי לך לזיין אותי אפילו בפנטזיה אבל אתה גם ממש אוהב אותי אבל ממש אוהב אותי והגוף שלך שורף מלהיות קרוב לשלי אז אתה מנשק אותי עם יותר תשוקה מכעס מנשק אותי מזיין אותי עם איזה קוקטייל כזה של שתיהן
נ.ב עדיין לא יכולה להוסיף תמונה
יואו איזה ריח יש לכוס שלי עכשיו.
אם הייתי מריח אותה עכשיו היית משתגע.
העיניים שלך היו מחשיכות תחת מסך של תשוקה אפלה והיית יורד אל בין הירכיים שלי כשאתה נועץ אצבעות בכפלי הבשר הרך ומסניף.
מסניף עמוק עמוק.
מסניף אותי ומשתכר.
יואו איזה ריח.
מתוק כמו שאתה אוהב.
ואז היית נאנח עמוקות וטועם אותי וטועם וטועם ואני הייתי מייצרת עוד ועוד מעצמי בשבילך כדי שתתמלא בריח המשכר ותוך כמה דקות כבר היית ספוג בנוזלים הקדושים של שנינו.
יואו איזה ריח.
אם היית מריח אותה עכשיו היית משתגע.
נ.ב.
רק מנויי זהב יכולים להוסיף תמונה
באסה
הוא שוב רוכן מעליי. הפעם פניו אל עבר הפות שלי והבל פיו החמים נח עליה בעדינות. אנחנו שואפים יחד שאיפה עמוקה בתזמון מושלם. שום דבר בעולם לא היה מסונכרן כל כך מראשית הבריאה. אני די בטוחה שאלוהים נמצא איתנו בחדר, מתפעל גם הוא. אני באה להתרומם ומגלה שהברכיים שלו על זרועותיי השמוטות לצדדים, כך שהתנועה שלי מוגבלת. איבר מינו, אליו אני כמהה, רחוק ממני. ייבבה קטנה נפלטת מפי, אבל הוא בשלו ולי נותר רק לחכות.
הוא מחליק באחיזה איתנה מהברכיים שלי ועד המפשעות. הרגליים שלי כבר מתקפלות, ברכיי נשמטות לצדדים. כל מה שאני רוצה זה להפתח בפניו לרווחה. האיבר שלו עדיין תלוי מעליי ברוב כבוד, ורידים נפוחים בולטים לאורכו. ראשו נשמט לאחור והוא נאנח עמוקות. כשצווארו חוזר למקומו הוא משתופף וסוף סוף הפלא העצום שבין רגליו מתקרב לפה שלי.
כן כן כן
אני חושבת
אבל לא מעיזה להוציא הגה כדי שחלילה, לא אהרוס רגע מדהים שכזה. הוא רגיש, האריה. הוא אוהב שדברים מתנהלים כמו שהוא רוצה. הוא לא שמח כשאני מפריעה. ידו האחת מסיתה את התלתלים מפניו, גם להם הוא לא ייתן שיפריעו, לא עכשיו. בעדינות אין קץ הוא נושק לשפתיים שמחביאות את הדגדגן שלי והוא בתגובה מתעורר ומזדקר ומייחל שאותם השפתיי, שתפקידן להגן עליו, היו זזות ממקומן רק לרגע כדי שיוכלו להחליף משמרת עם שפתיו הבשרניות של האריה. רק לרגע להיות חשוף ונתון לחסדיהן.
הוא שולף את האצבעות שלו החוצה באיפוק ניכר לעין, עוצם את עיניו ושואף את הריח לקרבו. הוא מורח אותן קצת על הזקן שלו. אני אוהבת את ההרגל הזה. אני זו שהתחילה אותו. לפני שהיה יוצא לעבודה הייתי מורחת אותו בנדיבות, כמו מבקשת שיישאר לו קצת ממני לאחר כך. הוא פותח עיניים, חוזר אליי ממסע הריחות והצבעים האסטרלי שהיה בו לשנייה שבטח הייתה גם נצח. ״מושלמת. את מושלמת. תטעמי אותך.״ הוא מבקש ומחליט באותו הזמן. אצבעותיו כבר בפי והטעם חמצמץ מתקתק ופראי. תוך כדי שהוא מניח אותי בעדינות על המיטה הוא מתרומם על ברכיו. צל התריסים מרקד על עורו השזוף עם כל תנועה וקרני האור מאירות אלומות אבק ואלומות תלתלים. הם ממש זוהרים בחדר האפלולי והרעמה הופכת את איש האריה הגדול לגדול עוד יותר. הוא קם ונמתח. הרבה זמן ישב ככה מקופל ומוטה הצידה. הבליטה במכנסיו כבר ענקית וסוף סוף הוא פושק אותן וחושף את אונו בשיא תפארתו. אני מתהפכת על הבטן, משעינה מרפקיי על המיטה ובוהה במחזה הנפלא הנגלה לפניי. אהבת ותאוות הבשר.
בשר בשר בשר.
ועוד כזה משובח. במה זכיתי? כנראה שזה גם מה שעובר בראשו המתולתל כי תוך רגע הוא רוכן מעליי ותופס את שני הפלחים של אחוריי העסיסיים. הוא מקרב את פניו אל המפגש ביניהם. יכלתי להרגיש את הזקן שלו מדגדג את החלק התחתון של גבי. הוא מפשק ביניהם ואז מצמיד חזק חזק. מדהים, גם כשלא יכלתי לראותו ידעתי בדיוק איזו הבעה נסוחה על פניו.
הוא עוזב.
מה?
״את על הגב יפה שלי. תתהפכי חזרה״
אני כמובן, מתגלגלת, כמו כלב ים מאולף בפלנטריום אמריקאי, מחכה לחטיף שלי שיגיע. זה כנראה הדבר הכי טוב שיקרה לי היום.
תחת ראשי שמונח על ברכיו, אני כבר יכולה להרגיש איך הוא מזדקף. עוד רגע ישתחרר מכלא הבד שאוחז בו ויעמוד איתן לכבודי.
יד ימין שלו נשארת תחת ראשי והשמאלית, מרימה בעדינות את חולצתי שגם ככה הייתה בד זעיר וקליל מונח בעדינות על גופי. הוא לא אוהב שאני הולכת עם כאלה חולצות, אבל אני הולכת איתן בכל זאת, כי אלו החולצות שלי וגם כי אני אוהבת במיוחד לעשות את מה שהוא לא אוהב שאני עושה. היד הזו מלאה בריר עוד מאז הסיור המעמיק בפי והוא מצייר שובל על העור שהוא חושף. אני מרגישה איך הרוק מקרר את עורי, מהטבור במעלה הבטן, עד שמגיע למרכז החזה. הוא חושף פטמה אחת שלי ונוהם קלות. הנהמה הזו עושה לי עוד ברווז וגל אנרגיה מזיז את האגן שלי כלפי מעלה. הוא אוחז בכף ידו הרטובה את השד שלי, שיכול להכנס לפחות ארבע פעמים בתוכה, לש אותו ברכות, ממשיך להזרים אנרגיה לכיוון האגן שלי שלאט לאט יוצא משליטתי ונע איך שהוא רוצה. לפיתתו מתחזקת. גם זו שבעורפי וגם זו שבשד. הוא כבר כמעט מכאיב לי ואז עובר לפטמה השנייה. איתה הוא מגלה הרבה פחות רחמים. הוא צובט אותה שוב ושוב בחוזקה ואצבעותיו עדיין רטובות, מחליקות ממני וחוזרות חלילה.
הכאב חובר לעונג ושניהם יחד שולחים אות ברור עד קצות הבהונות שלי שנמתחות ומתקפלות ואלוהים יודע מה עוד הן עושות שם. אני נעלמת במרחב של החלל והזמן עד שאני מרגישה טפטוף קל על אחת מהירכיים (אני כבר לא יודעת להבדיל בין ימין ושמאל במצב הזה של התודעה). העיניים שלי נפקחות. ״רוצה להרגיש?״ הוא שמח. ״כבר?״ הגבות שלו מתרוממות בהפתעה, אך חיוכו הזחוח מספר אחרת. אני מהנהנת ומתחנחנת ובתוך תוכי מתחננת שהוא ישלח לשם כבר יד כי הטמפרטורה בתוכי עולה בדרמטיות. הוא נענה לבקשתי הפנימית, הכמוסה ושולח ידו הכי לאט שאפשר בערך, מרפרף בדרך על גופי במרחק כזה שאולי אם היה לי סרגל של מאית המילימטר יכלתי למדוד אותו. הוא מגיע בדיוק לירך הנכונה ומעביר אצבע על הטיפה החלקלקה שחמקה מתוכי. ידו מטפסת לכיוון השפתיים הבוערות. אני כבר רטובה בהחלט וכשהוא טומן את אצבעו בין כפלי העור הרכים נשמעת הרטיבות בצליל מתוק ומתפצפץ. הפעם הוא זה שמתברווז ואנימ תמלאת אושר מבפנים, כאילו כל תכלית קיומי היא להירטב בשבילו והצלחתי במשימת העל של חיי.
הוא מעביר את האגודל שלו מזווית פי השמאלית במעלה השפה העליונה ברכות אין קץ. מבטו מהופנט. הוא חוקר ארצות ממקוםרחוק והוא מסתכל עליי כאילו אני המקדש היפה ביותר שראה בחייו. מעריך כל תא וכל פירור מקיומי.
הוא ממשיך במן תנועה מעגלית עם האגודל שלו כלפי מטה, אל זווית פי הימנית ומשם אל השפה התחתונה. כאן האגודל שלו כבר פחות עדינה. השפה הבשרנית מגרה אותו ללחוץ חזקיותר. לעוות אותה. למשוך אותה הצידה ולהזרים אליה דם. החלק הפנימי של השפתיים שלי נלחץ אל שיניי ואני לא יכולה לנוע אולהסיט את המבט ממנו. אני שבוייה של זוג עיניים. הצורה בה הוא מתעמק בי מרטיטה אותי. הוא הגיע חזרה לנקודות ההתחלה, אל הזווית השמאלית, וחצי חיוך מתגנב בעדינות, מותח קמט עדין על לחיו, שרק פיסה קטנה ממנה חשופה תחת זקנו העבות. הוא מסתכל אל תוך עיניי ונדמה כמעט כאילו שכח לרגע שאני שם. כשנזכר, שוב מתרחב החיוך על פניו ומבעיר לי את הקרביים. הגוף שלי רפוי. מסור לחלוטין.
״כמה את יפה מתוקה שלי. תפתחי את הפה בשבילי?״
אני מהנהנת. בוודאי. הרבה יותר אעשה בשבילו. הוא יודע. אני פותחת אותו מעט, כשהדבר הבא שהוא יבקש ידוע מראש. ״עוד קצת יפה שלי.״ מתחביביי להתגרות בו. אני פותחת רק עוד קצת. עיניו מתכווצות ומתלכסנות. החריצים הדקים מתעגלים ומתארכים. מבטו נע מעיון מרוכז בלוע הנפתח שלי וחזרה אל עיניי בכל פעם שהוא מבקש. הוא מקמט את הגבות וצחוק קטן מתגנב מתוכו. זה צחוק קצת מפחיד, כזה שמבין מה אני עושה ומעיד על חוסר סבלנות מבצבצת. אני שוב מתרגשת, לצחוק הזה חיכיתי ואני יודעת מה עתיד לבוא. הוא מתחיל את אותו הסיבוב שעשה עם האגודל קודם לכן, רק מצידו הפנימי של הפה שלי. מלטף את הרקמות הרכות והריריות של פנים שפתיי. מתענג על כל רגע. המגע שלו מעביר זרמים עדינים ברחבי הגולגולת שלי, הגוף שלי קל כמעט כלא היה ואני מרחפת באוויר.
עוד סיבוב.
הפעם דופן האצבע נצמדת לחניכיים שלי, לחיבור שבין השפתיים ללסת, בין הלסת לשיניים והוא מלטף את הכל. כדי לא לפסוח על אף פיסה באמת, הוא מחליט להחליף אצבע. עכשיו אצבעו המורה מטיילת על קו הלסת שלי עד השיניים הטוחנות כשהלחי שלי נדחפת מבפנים. אני יודעת שהוא נהנה מהמראה הזה. ״מתוקה שלי, את יכולה לפתוח פה ממש גדול?״ אני מהנהנת. אני פותחת. הוא מרוצה. ״כן יפה שלי, הכי גדול״. אותו הסיבוב קורה שוב והפעם מהצד הפנימי של החניכיים שלי, שוב, הוא לא פוסח על סנטים. אצבעו מלטפת את החלק האחורי של שיניי ומשתהה ארוכות על החיבור של הלשון. הוא חוזר אל האגודל, איתה הוא מלטף לי את החך העליון וזה אולי הדבר הכי מדגדג שקרה לי אי פעם. מישהו נגע שם בכלל לפניו? אני תוהה לעצמי. לפתע מתאגדות שתי אצבעותיו, האגודל והמורה, ומחליטות על שיתוף פעולה מפליא, כשאחת דואגת להשאיר את הפה שלי פתוח לרווחה ואחת גולשת אל תוך הלוע לסירוגין. בפעם השנייה שהוא מלטף לי את הענבל נשמע מתוכי צליל דקיק ועווית עדינה עוברת בגופי, הלשון והחזה מתרוממים וכך גם מצב רוחו. לרגע הזה הוא חיכה. הוא תוחב יד אחת תחת ראשי ומרים אותי לכיוונו. ידו השנייה פולשת אל פי עם כל ארבעת אצבעותיו, עוטפת את הלסת התחתונה שלי. ״תפתחי״ הוא אומר בקול שלא מאפשר לי לעשות אחרת. חוסר הסבלנות כבר מורגשת היטב. אני פותחת. הוא מקרב את אפו ושואף שאיפה עמוקה. בדמיוני אני יכולה לראות- הוא מריח את הנשמה שלי. לומד אותי.
תמיד החוש הזה היה מפותח אצלו. ״לפעמים ריחות נראים לי כמו צבעים״ המשפט הזה התנגן לי בראש. אחת מהמתנות להן זכינו האחת מהשני היה ערבוביית החושים. ממש כמו בחוויות פסיכודאליות, טריפ כהלכה. הוא מניח את הראש שלי, סופג את הריח אל קרבו, עיניו עצומות ואני יודעת שהוא רואה צבעים. הוא מחייך ופותח עיניים לאט. ממש לאט. כאילו בהילוך איטי. לעיתים תהיתי לעצמי אם הוא אמיתי.
״בואי מתוקה שלי
תראי לי את השפתיים שלך. כן, בואי הנה״
אני מזדחלת בשובבות אל עבר חיקו ומניחה את הראש על ברכיו, רגליו מקופלות תחתיו והגוף שלו מעוקל קלות לצד ימין כדי להיטיב לראות את פניי. אני יכולה לראות בכל נשימה את שרירי הצלעות שלו זזים, משתנים לפיהאור והצל הנופל עליהם דרך התריסים המוגפים. הוא תופס את ראשי בעדינות בכפות ידיו הגדולות ונדמה לי כאילו היו מסוגלות לעטוף לגמרי את הגולגולת שלי אם היו רוצות. הן חמות ופועמות ומרגשות אותי. הוא מטה את ראשו ימינה, בהתאמה לזווית גופו. פניו מול שלי. מבטו משוטט על פניי ואני מהופנטות מכל חריץ שנחרץ סביב עיניו הבוהקות.
אחת הסיבות שהתאהבתי בו היו העיניים האלה, השחורות, העמוקות. כל פעם שהאש הייתה ניצתת בקרבו היו הופכות לתהום אין סופית. יכלתי לראות בתוכן את הבריאה על כל צורותיה, את יופייה ואת חורבנה. כל האמת כולה בתוך זוג עיניים שחורות ובוהקות. ״תראי לי את השפתיים האלה״ הוא אומר שוב. כל מילה מהפה שלו היא כמו מנגינה ששולחת צמרמורת מופלאה דרך עמוד השדרה שלי היישר אל בין רגליי ולעיתים, יכלתי להשבע, קולו הנמוך מלטף את עורי. צלילים יכולים ללטף עור?
עולם קטן בצורת חדר, שהוא רק שלי ושלך, צבוע צבעים רכים, נעימים ויש בו מיטה ענקית.
לא רק ענקית- עצומה.
היא רכה ונעימה והיא רק שלנו.
יש בחדר גם ארון של בגדים יפים בשבילי וצעצועים שקנית שיהיו רק בשבילי וכולם בצבע שחור. אני אוהבת שחור. רק היהלום הנוצץ בקצה הפלאג יהיה בגוון ורדרד.
בחדר תהיה גם שידת איפור, טואלט עם מראה עגולה ובמגירה תהיה מברשת איתה תוכל להבריש לי את השיער בזמן שאני מזמזמת שיר ובמגירה השנייה הרבה קוקיות, גם הן בצבע שחור, איתן תוכל לאסוף לי את השיער בצמה אחת או שתיים או כמה שתחליט, כי אתה מחליט בחדר הזה. אתה מחליט באיזה תנוחה אחכה לך לפני שתכנס, עם איזה בגדים, או בלי, כמה זמן ואיפה ומה מותר לי לעשות ואני אהיה ילדה ממש טובה. ממש ממש טובה ואחכה ככה עם שתי הצמות, על הברכיים, רק עם חצאית קטנה ועם ראש מורכן, כמה זמן שרק תרצה. אולי רק לפעמים אני אזוז קצת כי אהיה חסרת סבלנות ואביט לאחור ואחכה שכבר תבוא אליי. אולי כבר תבוא? אני מציצה שוב עם הראש לאחור, אולי אקלוט את רחש צעדיך באוזניי או אראה את הידית העגולה של הדלת זזה אבל לא, אתה עדיין לא בא. אני אהיה ילדה ממש טובה אבל באמת שאני מחכה לאבא כבר הרבה זמן ובטח לא יהיה לו אכפת אם אמתח קצת את הרגליים ואחזור מהר מהר לשבת. אני אקום ואתמתח והידיים שלי ייגעו בכפות הרגליים והחצאית תחשוף לרווחה את איבר המין שלי שעדיין אדמדמה מהבוקר. מבין רגליי אני רואה את שולחן הציור הקטן מעץ ונדמה לי שהוא קורא לי. אני מתיישבת בחזרה כי אני חושבת ששמעתי אותו מתקרב. הגוף שלי נמלא התרגשות חמימה מהולה בפחד אמיתי, אולי הוא יידע שקמתי? אני מחכה עוד רגע קל עם המבט ברצפה ומבינה שטעיתי, הוא לא בא. לפעמים הוא אוהב שאני מחכה לו הרבה זמן. אני עוצמת עיניים ומנסה לדמיין מה הוא יבקש הפעם. באיזה צעצועים נשתמש. איפה הוא יזיין אותי היום. אולי על השידה? או על שולחן הציור הקטן? ואני אשאר ככה עוד קצת ושוב אאבד את הסבלנות ושוב אקום להתמתח ושוב אשמע את שולחן הציור קורא לי ואחשוב לעצמי שבטח תשמח להכנס ולראות אותי מציירת כי אתה ממש אוהב שאני יושבת ומציירת בשקט אבל בטח גם לא תשמח כי אתה לא אוהב שאני לא מקשיבה אבל אתה ממש אוהב שאני נותנת לך סיבה טובה להעניש אותי.
כל המחשבות האלו גורמות לי לטפטף על עצמי נוזל חמים ישר על העקבים עליהם אני יושבת ואני אתאפק קצת אבל לא אצליחלהתאפק הרבה ואתחיל להתפתל במקום ואשלח לשם את האצבע שלי למרות שאני יודעת שאסור ובלי שאשים לב אני אתערבל אלתוך הפנטזיה שלי ואתה תגיע ואני כבר אהיה בתנוחה אחרת לגמרי ואתה תיאנח אנחה עמוקה ורק אז אני אשים לב שאתה מאחורייואני אבהל נורא אבל גם אחייך חיוך שובב.
כשתגיד לי בקול עמוק ״אבל את יודעת שאסור לך לגעת בלי רשות״ אז אני אבהל עוד יותר ואומר שכבר חיכיתי לאבא בסבלנותממש הרבה זמן ובתגובה אתה תכווץ את הגבות ותגיד לי לקום ואני אקום מהר מהר כי אני ילדה טובה ממש טובה אפילו שזזתי.
