Dear Daddy

לא הצלחתי דאדי. ניסיתי וניסיתי בלי הפסקה. שמתי את השיר וחשבתי עליך חושב עליי ושיחקתי עם השפתיים היפות והרכות והחלקלקות שלי וזזתי על האצבעות שלי כמו שלא זזתי הרבה זמן ועדיין לא הצלחתי.

אפילו אלתרתי מצבטים מאטבי כביסה ממתכת (איך לא חשבתי על זה עד עכשיו?) שמתי אותם עליי והתרגשתי מהכאב. כאב עדין ומתמשך ודמיינתי איך היד שלך מושכת אותם ממני לאט לאט וכשהמצבט עזב את הפיטמה הזקורה שלי נשמע קליק קטן והתרגשתי אבל עדיין לא הצלחתי.

והמשכתי לשחק והדגדגן שלי כבר רגיש רגיש, כל מגע, עדין ככל שהיה, גרם לי לרטוט וכשכבר לא יכלתי לסבול את זה יותר התהפכתי על הבטן, ככה אני יודעת לגמור מהר מהר, אבל גם זה לא עבד. לעזאזל דאדי, אני לא מצליחה.

פתאום הטוסיק שלי התחיל להתרומם, להפתח כאילו מחכה לזין אמיתי שיבוא לבעול אותו עוד רגע ולא לזוג האצבעות הקטנות שלי וזזתי וזזתי ועדיין לא הצלחתי, אבל תנועה יפה באגן סיקרנה אותי.

אז צילמתי. אפילו צילמתי בשבילך דאדי. הנחתי את הטלפון על יד המיטה כדי לראות את התנועה היפה שהרגשתי מהאגן ו-וואו, איך שהיא הייתה יפה. כמו נחש מתפתל והישבן שלי במלוא פארו עולה ויורד מעלה ומטה בתנועה מעגלית. ממש מחזה מרגש. וכשהתהפכתי על הצד כדי לראות טוב יותר הציצה לה פיטמה אחת. יפה ושחומה עם עטרת גדולה יחסית לשד הקטן הזה, אבל יפה בהחלט. איך היא מתכווצת כשאני מגורה. ונקודת חן אחת אהובה עליי במיוחד. והגוף שלי מקומר ונאה, גולש כמו בטן של גיטרה מהוקצעת. והכפל הזה במפרק האגן ובצלע. מחזה מרגש. הלוואי ויכולת לראות דאדי.

ועדיין לא הצלחתי.

השינוי לא איחר לבוא.

כבר מתנדף לו החיוך. אותו מחליפה הבעה קשה.

היד כבר לא פולטת חום בקרבתי, משמע היא התרחקה  ממני. אני רק יכולה לנחש… גופי נקפץ. מתכונן.

הוא מחכה. זה לא הזמן.

הוא מחכה שאני ארפה שוב ואני כבר מתורגלת היטב. ברגע שאני מרפה זה מגיע. כף היד הגדולה נוחתת במהירות ובעוצמה עלאותו הפלח שליטפה רגע לפני כן. ידו האחרת, שלא משה מעורפי, מהדקת אחיזתה. אנקת הכאב שלי נבלעת בתוך ערימה שלנוצות. רטט קל עובר בין רגליי. הוא מלטף את האיזור החם בעדינות. אצבעו חוזרת לבדוק את הצטברות הנוזלים שבין שפתיי. הוא נוהם. עוד אין צליל של חיוך.

הוא מתרחק ממני מעט. אותו הליך. חום כף ידו מקרין על הפלח השני עד שזו מתרחקת, מונפת באוויר. הזמן איתו זז בצורה אחרת. כאילו החיבור הזה נותן לי כוחות על והפעם השמיעה הביונית שלי יכולה לקלוט את השריקה הקלה שמייצרת הינף זרועו בזמן שהיא חותכת את האוויר. הפעם הנחיתה חזקה יותר. אני מרגישה את הלחי השמאלית בוערת וזה שורף אבל אני כמובן רק רוצה עוד. בפעם הרביעית של אותו הטקס הוא מעביר שוב את האצבע ואני כבר רטובה לגמרי. לתומי חשבתי, שהנה, עכשיו הוא יהיה מרוצה, האריה שלי. הנה עכשיו הוא כבר ידחוף לשם שלוש אצבעות ויבוא אליי, אבל לאריה יש תוכניות אחרות. נדמה שהמשחק הנוכחי שעשע אותו. הוא ממשיך. המרווח בין הפליקים מתקצר והקצב מתגבר ולי כבר נהיה קשה לעמוד בזה. העור שלי רגיש. אני כבר בוערת ומנחשת שאני ורדרדה כמו נקטרינה יפה מה שבטח מחרמן אותו בטירוף והכרית שאני קבורה בתוכה גם התמלאה ברוק שלי וכבר בא לי לקחת נשימה הגונה שתמלא את הריאות. בדיוק באותו רגע הוא מושך אותי מהשיער (הוא הרי קורא לי את המחשבות) ואני יכולה לנשום אוויר מלוא החופן.

התחת שלי אדום, הרוק מרוח לי על הפנים והגב התחתון כואב מהקימור המתמשך.

״תראי איזה יופי של שלולית קטנה שלי״

הוא מטה את הראש שלי כלפיי מטה, כמו מריונטה

ואז אני מרגישה אותה

מלחלחת קלות את הברכיים שלי

את השלולית שלי

האריה שלי יודע….

״בוקר טוב קטנה״ הוא נושק לי על הלחי ומשאיר אותי שם ככה, עם תחת אדום גב כואב ושתי שלוליות תוצרת בית.

נ.ב בכלל רציתי לכתוב לדאדי, אבל הרגשתי מחוייבות סיפרותית לסיים את הסיפור.

ואני חימר, שקט, רך, מסור לבעליו.
לפסל.

הוא אמן.

זמן של שקט, אני לא בטוחה מה הוא עושה עד שאני שומעת את צליל החפיסה הצהובה (אני יודעת שהיא צהובה, אין ביכולתי לראות צבעים ברגע זה) צליל חיכוך הגיר ופצפוץ הלהבה של המצית הירוקה (ראשי עדיין אמון בכרית, את כל אלה הוא עושה בידו האחת הפנוייה). צליל של יניקה. צליל של שפתיים בשרניות ניתקות מהסיגריה. עשן של כאמל מסתלתל באוויר. התרגלתי. אני סקרנית למען מי הוא עושה את ההפסקות האלו, אבל לא מעזה לשאול. עוד שאיפה. הישבן שלי עדיין חשוף, מורם ופתוח לרווחה. צליל של סיגריה מתחככת במאפרת מתכת זולה. הוא חוזר אליי. ליבי מפרפר בחזי, אני כבר ערה לגמרי והנה חוזרת החיה הקטנה(אצבעו כמובן) לטייל על ירכיי. היא מגיעה עד למפסעה שלי ומתקרבת אל הדגדגן. היא לא נחה עליו, כמו רק מסמנת את המיקום ומרפרפת הלאה אל הפתח הנכסף. הוא נוגע עם כרית האצבע בדופן השפתיים. ישבני מזדקר, הנה האצבע המתוקה חוזרת לקרבי, אבל לא- הוא נרתע. זה רק גורם לגוף שלי להמתח יותר, כאילו מופעלים כל החיישנים למציאת האצבע הסוררת שעזבה את מקומה.

״כבר התייבשת מתוקה שלי?״

אני? אני חושבת בשקט. נעלבת.

מה פתאום? לא יכול להיות.

אנחה גרונית עמוקה נפלטת ממנו ואני מרגישה כאילו הוא מאוכזב. לשמחתי, הירכיים שלי, שכבר רגישות מאוד, מתריעות לי שפניו קרובים לשם. נשימתו מורגשת על עורי ואני יכולה למפות בדמיוני בדיוק היכן נמצא האף שלו. שאיפה עמוקה, הוא מריח אותי. למרגש המגע הלח והחלקלק של לשונו אני הופכת שיכורה.
איך הוא עושה דברים כל כך לאט? לשונו מטיילת בעדינות כמעט לא אמיתית על שפתיי התחתונות ועולה מעלה לכיוון פי הטבעת. הוא משתהה על מחיצה שבין שני הנקבים, מקום קדוש בהחלט וכיאה לכזה הוא מקבל רגע ארוך של תשומת לב, הלשון נדחקת והוא נושם נשימה של השתהות. לדעתי העולם עצר מלכת. כשחזר העולם להסתובב על צירו חזרה גם הלשון לעלות מעלה עד שהגיע אל פי הטבעת שלי. אני מתכווצת. הוא מצחקק. הוא משתהה גם כאן. מרחיב את שטח הפנים של המענגת החלקלקה ומלטף את פי הטבעת שלי ברוחב לב (ולשון). רטט פנימי מטלטל אותי קלות. הוא יודע. הוא מתרחק. שוב מבטו על עורי, והוא עוצר על אחוריי המורמים. הוא מסתכל עליהם לזמן מה ואני לא רואה, אבל  ידו חמה כל כך שאני יכולה לדעת בדיוק היכן היא מרחפת מעליי. שדות האנרגיה בינינו מתחילים לזמזמם ולרשרש בניצוצות חשמל בהירים. נהמה נשמעת מעמקי בטנו. שקטה כזו. של חיה. הוא מתאפק. היד הגדולה מלטפת אותי, עוטפת פלח אחד ומגרה את כל קצות העצבים בחלקת הגוף הנוכחית. אני שומעת את החיוך שלו. מעולם לא חשבתי שאפשר לשמוע צליל של אדם מחייך. פתאום יש תחושה של שלווה.

הוא בטח מהרהר, אהובי, מתענג על יופיי. אני המקדש שלו. תחושה של שקט שוטפת את גופי, אבל אני יודעת היטב…

שקט זו לא מנת חלקו.

אני שוכבת על הבטן, פניי שקועות בכרית התפוחה. אני נעה על התפר העדין שבין ערות לחלום, ובחלומי חיה קטנה מטיילת עלירכיי. אני לא בטוחה איזו חיה זו, אבל יש לה הרבה רגליים קטנטנות והיא נהנית לעשות לי נעים. פתאום אני פוקחת את העיניים. שלא כבדרך כלל, אני מתעוררת כשראשי לא מופנה אליו. אני מאוכזת. מדהים שגם תת המודע שלי רוצה לראות אותו דבר ראשון על הבוקר. החיה הקטנה היא אצבע, כך אומר לי השכל הישר כשאני מתעוררת והיא כבר בתוכי. ממש רק הקצה שלה, אבל היא בתוכי.

״בוקר טוב קטנה״ הוא לוחש לי באוזן.

הגוף שלי מרפה למשמע קולו והאצבע מחליקה עוד קצת פנימה. ״על מה חלמת שאת ככה רטובה?״

אני מצחקקת, מתלבטת אם לספר לו על החיה הקטנה ובאותו הרגע, האצבע מחליקה כל הדרך פנימה והגוף שלי מתעורר בחדות.

אני מניחה את שתי כפות ידיי לצד חזי, אני רוצה להתרומם, להסתובב, להנות ממראה פניו של אהובי על הבוקר. הוא הכי יפה בבוקר. האצבע נשלפת ממני במהירות וכף יד גדולה מונחת על גבי.

״תשארי יפה שלי, לא לזוז״

לא שהיו לי הרבה ברירות, היד שלו הייתה המאבטח הצמוד למילותיו, דואגת שהבקשות שלו יתממשו כך או כך. אני מוותרת בקלות והתרגשותי גועה בתוכי. ראשי צונח חזרה אל תוך הכרית התפוחה. היד הגדולה עולה לכיוון הצוואר שלי ונלפתת סביבו.

״לא לזוז, טוב מתוקה שלי?״ ברגעים כאלה תהיתי לעצמי אם הוא נחשב ג׳נטלמן.

אני מהמהמת ומהנהנת ככל הניתן תחת לפיתתו האיתנה, מרצה את אהובי. הוא הכי יפה בבוקר וגם הכי רגיש. אני כבר יודעת מה קורה אם אתנגד.

״יופי״.

אני עדיין לא רואה אותו, אך יכולה להרגיש את מבטו נח על עורי, סוקר אותי מלמעלה עד למטה, משתהה על ישבני החשוף. מבטו מתמהמה שם. אני תוהה לעצמי מה הוא זומם ובו ברגע נטחבת בין רגליי כף ידו, כמו כף של טרקטור ומרימה את פלג גופי התחתון. ברכיי מקופלות, גבי נקמר ובתנוחה זו הישבן שלי נחשף כפליים. שריריי נקפצים, אני כבר מתחילה לדמיין מה הוא זומם.

״כן… ככה״ הוא מדבר בשקט מעמקי קרביו.

לא אליי אפילו, הוא נשמע כמו פסל שהתחיל ללוש את החימר והגיע לצורה שבדמיונו. ובעצם כך היה.

אני מתגעגעת לגוף הענק שלך סביבי מתגעגעת לידיים שלך עטורות הורידים מתגעגעת לשפתיים שלך שנישקו אותי בדיוק בדיוק בכל מקום מתגעגעת לזין שלך בתוך הגרון שלי והיום אני הכי מתגעגעת לסטירות בפנים (כשהזין שלך עוד ממלא לי את הפה כן?) כשאני אגיע למיטה שוב ואעצום את עיניי אני אגע בעצמי ואחשוב על זה

יום טוב אדוני

זה לא שאני מפנטזת עליך זה יותר שאתה משתלט לי על הפנטזיות וגם אם אני מנסה שתלך אז אתה לא ואז אתה כועס עליי על כל הזמן הזה שלא היינו יחד כל הזמן הזה שלא הייתי שלך ושלא הרשיתי לך לזיין אותי אפילו בפנטזיה אבל אתה גם ממש אוהב אותי אבל ממש אוהב אותי והגוף שלך שורף מלהיות קרוב לשלי אז אתה מנשק אותי עם יותר תשוקה מכעס מנשק אותי מזיין אותי עם איזה קוקטייל כזה של שתיהן

נ.ב עדיין לא יכולה להוסיף תמונה

יואו איזה ריח יש לכוס שלי עכשיו.

אם הייתי מריח אותה עכשיו היית משתגע.

העיניים שלך היו מחשיכות תחת מסך של תשוקה אפלה והיית יורד אל בין הירכיים שלי כשאתה נועץ אצבעות בכפלי הבשר הרך ומסניף.

מסניף עמוק עמוק.

מסניף אותי ומשתכר.

יואו איזה ריח.

מתוק כמו שאתה אוהב.

ואז היית נאנח עמוקות וטועם אותי וטועם וטועם ואני הייתי מייצרת עוד ועוד מעצמי בשבילך כדי שתתמלא בריח המשכר ותוך כמה דקות כבר היית ספוג בנוזלים הקדושים של שנינו.

יואו איזה ריח.

אם היית מריח אותה עכשיו היית משתגע.

נ.ב. 

רק מנויי זהב יכולים להוסיף תמונה

באסה

הוא שוב רוכן מעליי. הפעם פניו אל עבר הפות שלי והבל פיו החמים נח עליה בעדינות. אנחנו שואפים יחד שאיפה עמוקה בתזמון מושלם. שום דבר בעולם לא היה מסונכרן כל כך מראשית הבריאה. אני די בטוחה שאלוהים נמצא איתנו בחדר, מתפעל גם הוא. אני באה להתרומם ומגלה שהברכיים שלו על זרועותיי השמוטות לצדדים, כך שהתנועה שלי מוגבלת. איבר מינו, אליו אני כמהה, רחוק ממני. ייבבה קטנה נפלטת מפי, אבל הוא בשלו ולי נותר רק לחכות.

הוא מחליק באחיזה איתנה מהברכיים שלי ועד המפשעות. הרגליים שלי כבר מתקפלות, ברכיי נשמטות לצדדים. כל מה שאני רוצה זה להפתח בפניו לרווחה. האיבר שלו עדיין תלוי מעליי ברוב כבוד, ורידים נפוחים בולטים לאורכו. ראשו נשמט לאחור והוא נאנח עמוקות. כשצווארו חוזר למקומו הוא משתופף וסוף סוף הפלא העצום שבין רגליו מתקרב לפה שלי.

כן כן כן

אני חושבת

אבל לא מעיזה להוציא הגה כדי שחלילה, לא אהרוס רגע מדהים שכזה. הוא רגיש, האריה. הוא אוהב שדברים מתנהלים כמו שהוא רוצה. הוא לא שמח כשאני מפריעה. ידו האחת מסיתה את התלתלים מפניו, גם להם הוא לא ייתן שיפריעו, לא עכשיו. בעדינות אין קץ הוא נושק לשפתיים שמחביאות את הדגדגן שלי והוא בתגובה מתעורר ומזדקר ומייחל שאותם השפתיי, שתפקידן להגן עליו, היו זזות ממקומן רק לרגע כדי שיוכלו להחליף משמרת עם שפתיו הבשרניות של האריה. רק לרגע להיות חשוף ונתון לחסדיהן.

הוא שולף את האצבעות שלו החוצה באיפוק ניכר לעין, עוצם את עיניו ושואף את הריח לקרבו. הוא מורח אותן קצת על הזקן שלו. אני אוהבת את ההרגל הזה. אני זו שהתחילה אותו. לפני שהיה יוצא לעבודה הייתי מורחת אותו בנדיבות, כמו מבקשת שיישאר לו קצת ממני לאחר כך. הוא פותח עיניים, חוזר אליי ממסע הריחות והצבעים האסטרלי שהיה בו לשנייה שבטח הייתה גם נצח. ״מושלמת. את מושלמת. תטעמי אותך.״ הוא מבקש ומחליט באותו הזמן. אצבעותיו כבר בפי והטעם חמצמץ מתקתק ופראי. תוך כדי שהוא מניח אותי בעדינות על המיטה הוא מתרומם על ברכיו. צל התריסים מרקד על עורו השזוף עם כל תנועה וקרני האור מאירות אלומות אבק ואלומות תלתלים. הם ממש זוהרים בחדר האפלולי והרעמה הופכת את איש האריה הגדול לגדול עוד יותר. הוא קם ונמתח. הרבה זמן ישב ככה מקופל ומוטה הצידה. הבליטה במכנסיו כבר ענקית וסוף סוף הוא פושק אותן וחושף את אונו בשיא תפארתו. אני מתהפכת על הבטן, משעינה מרפקיי על המיטה ובוהה במחזה הנפלא הנגלה לפניי. אהבת ותאוות הבשר.

בשר בשר בשר.

ועוד כזה משובח. במה זכיתי? כנראה שזה גם מה שעובר בראשו המתולתל כי תוך רגע הוא רוכן מעליי ותופס את שני הפלחים של אחוריי העסיסיים. הוא מקרב את פניו אל המפגש ביניהם. יכלתי להרגיש את הזקן שלו מדגדג את החלק התחתון של גבי. הוא מפשק ביניהם ואז מצמיד חזק חזק. מדהים, גם כשלא יכלתי לראותו ידעתי בדיוק איזו הבעה נסוחה על פניו.

הוא עוזב.

מה?

״את על הגב יפה שלי. תתהפכי חזרה״

אני כמובן, מתגלגלת, כמו כלב ים מאולף בפלנטריום אמריקאי, מחכה לחטיף שלי שיגיע. זה כנראה הדבר הכי טוב שיקרה לי היום.

תחת ראשי שמונח על ברכיו, אני כבר יכולה להרגיש איך הוא מזדקף. עוד רגע ישתחרר מכלא הבד שאוחז בו ויעמוד איתן לכבודי.

יד ימין שלו נשארת תחת ראשי והשמאלית, מרימה בעדינות את חולצתי שגם ככה הייתה בד זעיר וקליל מונח בעדינות על גופי. הוא לא אוהב שאני הולכת עם כאלה חולצות, אבל אני הולכת איתן בכל זאת, כי אלו החולצות שלי וגם כי אני אוהבת במיוחד לעשות את מה שהוא לא אוהב שאני עושה. היד הזו מלאה בריר עוד מאז הסיור המעמיק בפי והוא מצייר שובל על העור שהוא חושף. אני מרגישה איך הרוק מקרר את עורי, מהטבור במעלה הבטן, עד שמגיע למרכז החזה. הוא חושף פטמה אחת שלי ונוהם קלות. הנהמה הזו עושה לי עוד ברווז וגל אנרגיה מזיז את האגן שלי כלפי מעלה. הוא אוחז בכף ידו הרטובה את השד שלי, שיכול להכנס לפחות ארבע פעמים בתוכה, לש אותו ברכות, ממשיך להזרים אנרגיה לכיוון האגן שלי שלאט לאט יוצא משליטתי ונע איך שהוא רוצה. לפיתתו מתחזקת. גם זו שבעורפי וגם זו שבשד. הוא כבר כמעט מכאיב לי ואז עובר לפטמה השנייה. איתה הוא מגלה הרבה פחות רחמים. הוא צובט אותה שוב ושוב בחוזקה ואצבעותיו עדיין רטובות, מחליקות ממני וחוזרות חלילה.

הכאב חובר לעונג ושניהם יחד שולחים אות ברור עד קצות הבהונות שלי שנמתחות ומתקפלות ואלוהים יודע מה עוד הן עושות שם. אני נעלמת במרחב של החלל והזמן עד שאני מרגישה טפטוף קל על אחת מהירכיים (אני כבר לא יודעת להבדיל בין ימין ושמאל במצב הזה של התודעה). העיניים שלי נפקחות. ״רוצה להרגיש?״ הוא שמח. ״כבר?״ הגבות שלו מתרוממות בהפתעה, אך חיוכו הזחוח מספר אחרת. אני מהנהנת ומתחנחנת ובתוך תוכי מתחננת שהוא ישלח לשם כבר יד כי הטמפרטורה בתוכי עולה בדרמטיות. הוא נענה לבקשתי הפנימית, הכמוסה ושולח ידו הכי לאט שאפשר בערך, מרפרף בדרך על גופי במרחק כזה שאולי אם היה לי סרגל של מאית המילימטר יכלתי למדוד אותו. הוא מגיע בדיוק לירך הנכונה ומעביר אצבע על הטיפה החלקלקה שחמקה מתוכי. ידו מטפסת לכיוון השפתיים הבוערות. אני כבר רטובה בהחלט וכשהוא טומן את אצבעו בין כפלי העור הרכים נשמעת הרטיבות בצליל מתוק ומתפצפץ. הפעם הוא זה שמתברווז ואנימ תמלאת אושר מבפנים, כאילו כל תכלית קיומי היא להירטב בשבילו והצלחתי במשימת העל של חיי.