תחת ראשי שמונח על ברכיו, אני כבר יכולה להרגיש איך הוא מזדקף. עוד רגע ישתחרר מכלא הבד שאוחז בו ויעמוד איתן לכבודי.
יד ימין שלו נשארת תחת ראשי והשמאלית, מרימה בעדינות את חולצתי שגם ככה הייתה בד זעיר וקליל מונח בעדינות על גופי. הוא לא אוהב שאני הולכת עם כאלה חולצות, אבל אני הולכת איתן בכל זאת, כי אלו החולצות שלי וגם כי אני אוהבת במיוחד לעשות את מה שהוא לא אוהב שאני עושה. היד הזו מלאה בריר עוד מאז הסיור המעמיק בפי והוא מצייר שובל על העור שהוא חושף. אני מרגישה איך הרוק מקרר את עורי, מהטבור במעלה הבטן, עד שמגיע למרכז החזה. הוא חושף פטמה אחת שלי ונוהם קלות. הנהמה הזו עושה לי עוד ברווז וגל אנרגיה מזיז את האגן שלי כלפי מעלה. הוא אוחז בכף ידו הרטובה את השד שלי, שיכול להכנס לפחות ארבע פעמים בתוכה, לש אותו ברכות, ממשיך להזרים אנרגיה לכיוון האגן שלי שלאט לאט יוצא משליטתי ונע איך שהוא רוצה. לפיתתו מתחזקת. גם זו שבעורפי וגם זו שבשד. הוא כבר כמעט מכאיב לי ואז עובר לפטמה השנייה. איתה הוא מגלה הרבה פחות רחמים. הוא צובט אותה שוב ושוב בחוזקה ואצבעותיו עדיין רטובות, מחליקות ממני וחוזרות חלילה.
הכאב חובר לעונג ושניהם יחד שולחים אות ברור עד קצות הבהונות שלי שנמתחות ומתקפלות ואלוהים יודע מה עוד הן עושות שם. אני נעלמת במרחב של החלל והזמן עד שאני מרגישה טפטוף קל על אחת מהירכיים (אני כבר לא יודעת להבדיל בין ימין ושמאל במצב הזה של התודעה). העיניים שלי נפקחות. ״רוצה להרגיש?״ הוא שמח. ״כבר?״ הגבות שלו מתרוממות בהפתעה, אך חיוכו הזחוח מספר אחרת. אני מהנהנת ומתחנחנת ובתוך תוכי מתחננת שהוא ישלח לשם כבר יד כי הטמפרטורה בתוכי עולה בדרמטיות. הוא נענה לבקשתי הפנימית, הכמוסה ושולח ידו הכי לאט שאפשר בערך, מרפרף בדרך על גופי במרחק כזה שאולי אם היה לי סרגל של מאית המילימטר יכלתי למדוד אותו. הוא מגיע בדיוק לירך הנכונה ומעביר אצבע על הטיפה החלקלקה שחמקה מתוכי. ידו מטפסת לכיוון השפתיים הבוערות. אני כבר רטובה בהחלט וכשהוא טומן את אצבעו בין כפלי העור הרכים נשמעת הרטיבות בצליל מתוק ומתפצפץ. הפעם הוא זה שמתברווז ואנימ תמלאת אושר מבפנים, כאילו כל תכלית קיומי היא להירטב בשבילו והצלחתי במשימת העל של חיי.