Dear Daddy

קושרת. 

יש פה כזאת?

מתחשק לי להיות קשורה, מרותקת.

מצאתי.

🦊🦊🦊

לא חתולה או כלכלבה.

ולמה כל כך התרגשתי מהזנב של השועלית?

(מתה כבר למצוא את האשראי)

לפעמים אני קוראת פה על כלבלבות טובות וקצת מקנאה. זה קצת מחרמן אותי, במחשכי ליבי, לחשוב על ההנאה שאבא שואב מלראות את חיית המחמד שלו דרוכה, קשובה, נענית.

אני קצת מקנאה כי אני לא

(לא דרוכה, לא קשובה, לעיתים רחוקות נענית)

אני בטוח בטוח לא כלבלבה.

אם כבר, אולי לפעמים קצת חתולה-

מתלטפת כשבא לה ולא שמה זין בשאר הזמן.

אז ניסיתי לחשוב מה אני

ממש עכשיו

ביום חמישי שהוא כבר יום שישי על פי החוקה האנושית (עדיין מרגיש כמו חמישי)

והגעתי למסקנה

שאני שועלית

(על כן ההתרגשות מהזנב הכתמתם, אבל לעזאזל איפה האשראי)

אני חיית בר כזו,

עם מבט מזוגג בעיניים,

עם אוזניים זקופות.

חיית בר כזו,

שנדיר להתקל בה.

אם היא תעצור על ידך ולו לרגע, תרשה לך להתענג על נוכחותה, על קיומה הברור בעולם, תרגיש כאילו נבחרת על ידי אמא טבע בכבודה ובעצמה.

אם תרשה לך להתקרב

זה ירגיש כמו נס אמיתי-

כל שבריר שנייה במחיצתה יתמלא ביראת כבוד

פליאה בראשיתית

ריגוש תהומי.

בטח שאי אפשר לומר לה בואי הנה, או שבי, או רדי מהשולחן די כבר כמה פעמים אפשר להגיד לך חתולה מעצבנת. לא. רקלהתפעל ממנה בשקט.

אולי, אם יש לך מזל של ממש

היא בדיוק תצטרך עזרה

או אז אולי תיעתר, בחשש, אך בלית ברירה

למגע האנושי, המאיים.

או אז, אולי,

אם היית סבלני מספיק, זהיר מספיק

אולי אז תרגיש בטוחה להתרפק בזרועותיך

ואתה תזכה לחוש את מגע פרוותה הרכה

בר מזל שכמוך.

הנה הוא נכנס. הוא כבר בלי נעליים. רק מכנסיים לגופו. החגורה מגולגלת בקפידה בידו. ״אל תדאגי, לא נשתמש בה היום.״ הוא מניח אותה בצד. אנחנו אף פעם לא משתמשים בה. הוא יודע שאני לא אוהבת אותה.

היא יותר סימבולית, לפחות ככה אני חושבת.

״על ארבע״ הוא מורה. אני מבצעת מיד. הזנב החדש שלי מתכשכש למשמע הפקודה והדגדגן שלי נשאר עזוב ומגורה. הפרווה הכתמתמה מדגדגת בפנים ירכיי. הוא תופס את הזנב, בעדינות, מרים אותו מעלה ומסתכל עליי דרך התחתון עם הפתח שמשאיר את איבר המין שלי חשוף לחסדיו. הוא מעביר אצבעות מזוגגות על הכוס שלי.

״פיצי, את רטובה לגמרי״.

נכון דאדי. ובוערת. הלוואי שתזדרז כבר (ברור שהוא ממש לא יזדרז).

הוא מניח את הזנב על הגב שלי. תחושת הפרווה הסינתטית על העור נעימה בדיוק כמו שדמיינתי כשהכנסתי את פרטי האשראי במקום המיועד. אני מרגישה את בד מכנסיו נצמד אליי, הזין שלו כבר עומדת לתפארת. הוא מחליק את כפות הידיים הגדולותגדולות במעלה גבי המקומר עד הכתפיים, אוחז בהן אחיזה איתנה. נצמד אליי מאחור. נושם אותי פנימה עמוק אל ריאותיו. אני מתמוגגת. רווייה שמימית אחרי צימאון של שבוע ארוך. שתי ידיו מפליקות לאחוריי בו זמנית. אני מצטמררת מעונג. זהו, אני בטוחה. מעכשיו נותר לי רק להיות.

השרירים מרפים, החזה שוקע לכיוון מזרון האפיריון, הישבן מתרומם, השכמות נצמדות, הגב מתקמר. הרכות שוטפת אותי.

״כן מתוקה שלי, אבא כאן״

שתי האצבעות שלו בתוכי, מטיילות כדי להרגיש את הפלאג הנוצץ מבעד למחיצות העור הריריות. הנה הן מוצאות אותו, גורמות לילהתרגש משני הכיוונים של אותה הדופן. הוא מסלסל את הזנב ביד אחת ובשנייה פותח את הרוכסן של המכנס המחוייט. הוא הגיעמהמשרד. הנה האצבעות עוזבות אותי, המכנס מופשל ואני מכינה את עצמי אליו, מעיין שופע.

״שועלונת, אין לנו הרבה זמן היום.״ הוא אומר בקולו העמוק בזמן שהוא משחק עם שולי תחתוני התחרה ביד אחת ועם הזין שלו בידהשנייה. אני מתאכזבת קצת. רוצה אותו לעצמי הרבה הרבה. כל כך השקעתי… למזלי ברגע שהזין שלו פוגש את השפתיים החשופות שלי אני שוכחת מכל מחשבה אחרת ויכולה להתמסר אך ורק לתחושת החמימות המתפשטת ברחבי גופי.

נ.ב

שועלונת סובלת ממחסום כתיבה קל. 

בואו נשחק משחק אינטרקטיבי- תכתבו לי סופים מפתיעים לדאדי ולשועלה ונראה מי מהם יגיע לכאן.

״פאפי״

אני כותבת לו בהתרגשות.

״יש לי הפתעה בשבילך״

מחובר/ת. מזל. זה היה מהר.

אני שונאת לחכות לו הרבה זמן.

״היי קטנה. תפתיעי אותי. 19:30.״

היום? עוד שעתיים? גל של התרגשות גואה בי, מאיים לשחרר ממני פרץ צחוק לא רצוני. אני באזכרה. לעזאזל. הפגישה הנכספת מוציאה אותי מהדירה המעופשת בקומה שש מהר יותר ממה שתכננתי. אני שונאת אזכרות.

המים החמים שוטפים מעליי את היום הארוך הזה ואם לרגע חשבתי שאני עייפה מדי מכדי להמשיך אותו דאדי טרף את כל הקלפים.

אני עומדת מול המראה הגדולה בחדר. השיער שסחטתי קלות עדיין מטפטף לי על הגב, על הישבן, על השדיים. אני מסיטה אתהמראה הצידה כדי לחשוף את הצד החביב עליי בארון ומתלבשת. זה לא לוקח הרבה זמן כי כבר שלושה ימים שאני מתכננת מהללבוש. אני מרגישה יפה היום. דאדי יהיה שמח.

אני עומדת מולו.

הגעתי מוקדם יותר. כדי להפתיע אותו ממש. הוא כמובן לא היה בבית. דאדי דייקן. אני לא יודעת מה הוא יחשוב על זה שהגעתי לפני השעה, אבל באמת שזה היה חשוב, הרי הייתי צריכה להספיק להתארגן ולעמוד בדיוק בנקודה הזו. בשבע עשרים ושתיים הוא מגיע. ליבי הולם בהתאמה לצליל פסיעותיו במעלה המדרגות. הוא מכניס את המפתח לחור של המנעול. אני נבהלת. לא נעלתי. אני חייבת לנעול כשאני כאן בדירה. ולא נעלתי. הוא פותח את הדלת לאט.

״היי דאדי״ אני אומרת מהר כדי שיידע שזו אני.

גופו נרפה בבת אחת, אני רואה את זה בכתפיים ובאצבעות. הוא לא מחייך. אשמה מציפה אותי.

״סליחה״ אני אומרת במבוכת מה. ״שכחתי לנעול.״

״ראיתי״ הוא אומר בלי להסתכל עליי.

הוא מוריד את השעון ואת הטבעת ומשפשף את מפרק כף היד שלו, כמו שהוא תמיד עושה. הוא עושה את זה לאט, בלי להתרגש, כאילו אני בכלל לא עומדת פה עם פיסת בד שיפון שחור שתחתיה מסתתר סט התחרה היפה ביותר שראה מימיו. אני לעומתו, מפרפרת בתוכי כמו דג מחוץ למים אבל מבחוץ שומרת על קור רוח. עומדת על כפות רגליי היחפות, המסוכלות, בלי לנוע.

המבט שלו זעוף. בגלל שהגעתי מוקדם? בגלל שלא נעלתי? אולי היה לו יום ארוך. לעזאזל איתו. הוא שותה כוס מים. עם הגב אליי. אני לא מורידה ממנו את המבט. הוא שוטף ביד אחת גדולה את הפנים ואת העורף שלו. ומסתובב אליי. נראה שהוטב לו. הוא מכפתר את החולצה לאט ונועל את הדלת בהפגנתיות. טרחן כזה. סוף סוף הוא מסתובב אליי, עם החולצה הפתוחה, מתוכה מציץ אליי חזהו הרחב. כל מה שבא לי זה לטמון את ראשי בתוכו. להריח אותו.

אבל ההצגה חייבת להימשך. אני הגעתי עם תוכנית.

״נו קטנה, איפה ההפתעה שלי?״ הוא מחייך אליי. עדיין לא מתקרב.

אני מחייכת חיוך ממזרי וצועדת שני צעדים לעברו.

״מאחוריי״ אני ממתיקה סוד כשידיי שלובות מאחוריי גבי.

״ממה את מתרגשת ככה?״ הוא כבר לא יכול לעצור את החיוך. ההצגה הילדותית משעשעת אותו.

אני מסתכלת עליו מלמטה.

״תסתובבי.״

אני לא מסתובבת.

״שוב הגעת במצב רוח מרדני?״ מהר מאוד אני נזכרת בשבוע שעבר והחיוך הממזרי שלי מתחלף בבהלה. אני נזכרת בירךהכואבת. ״לא.״ אני עונה בביישנות.

היד שלו שעדיין רטובה מעט מחליקה על שולי הקימונו שלי וחושפת כתף אחת צנומה.

״זה מה שאני חושב שזה?״

הנה הוא חוזר, החיוך הממזרי. אני מהנהנת בהתרגשות ושמה ברוב חשיבות את הקשת עם האוזניים על הראש. עכשיו הוא כבר מחייך באמת ואותה היד הרטובה חושפת את הכתף השנייה שלי. היות והכתפיים שלי היו הדבר היחיד שהחזיק את הבד הקליל הוא נושר אל הרצפה ברכות סביב קרסוליי וסט התחרה מתגלה לראווה.

״קטנה שלי…״ הוא נוהם בעונג ומחליק אצבעות גדולות גדולות על השוליים המעוטרים של החזייה הקטנה. צמרמורת חולפת בגופי. חם היום, אבל העור שלי מתברווז ואני סומרת.

״תסתובבי.״

אני מסתובבת ומציצה מעבר לכתף. לנסות לראות איך יגיב. הוא כרגיל קר. איטי. הוא לוקח צעד לאחור. ״נפלא. שועלונת קטנה. כמה יפה לך. בחרת יופי את הסט. מאוד מתאים.״ הוא לוקח שאיפה עמוקה ומוריד את החולצה. תולה אותה ברכות על משענת הכיסא. האיפוק ניכר בו.

״עכשיו רוצי למיטה וחכי לך שם על הברכיים. יד אחת צובטת את הדגדגן.״

הצחוק ההוא שהיה שמור לי בבטן עוד מאז האזכרה נפלט ללא שום שליטה בעודי מקפצת אל עבר חדר השינה.

To be continued 

הצלחתי דאדי הצלחתי.

אתה יודע איך?

לא יכלתי לקום מהמיטה בלי לגמור. אז המשכתי בסיבובים עדינים עד שנפתח פורטל קטן שלקח אותי ליקום מקביל. ביקום המקביל אני יוצאת לדייט, עם איזה בחור שהתחיל איתי בתל אביב. ואתה כמובן יודע, איך הוא נראה ומה הוא אמר לי, כי אתה אוהב לדעת את כל הפרטים. איפה אנחנו נפגשים ומתי ומה אני אלבש (ביקום המקביל אולי גם על זה אתה מחליט) ואני יוצאת עם המשחק שלנו בתוכי, ואתה מוכן להטריף אותי מרחוק.

וככה אני מגיעה לבית קפה בפלורנטין, בגופייה שחורה קטנה ובג׳ינס שאני בכלל לא כל כך אוהבת לשים אבל איך שאני נראית בו טוב. ויש לי זוג עגילים קטנים כסופים שלא נראים זולים כמו שהם באמת והם מתאימים בדיוק לשרשרת הקולר הכסופה והעדינה שלי. וככה אני יוצאת, עם עור חשוף לשמש התל אביבית, לפגוש בחור שאני לא יודעת אם הוא לגמרי לטעמי, אבל אני נהנית להפעיל את מיטב קסמיי על בחורים אקראיים וכך היה. ואני יושבת וצוחקת וקצת מתקרבת לבחור. אולי הוא כן לטעמי, דווקא מצחיק ואפילו קצת שנון. ויש לו שיניים יפות. אני מחכה. מחכה לרטט בין הרגליים.

נו?

הוא איננו. תכף ההפוך הקטן על שיבולת שועל ייגמר וגם הקוראסון שקדים ואף לא רטט אחד קטן.

אני בודקת את הטלפון.

        ״קומי לשירותים״

                 לפני שתי דקות.

       הלב שלי פועם במהירות.

              ״עכשיו״

                עכשיו.

          עוד יותר מהר.

״אני כבר חוזרת״ אני קמה והולכת לכיוון השירותים. ילדה טובה כזאת. הלב שלי פועם בחוזקה. איזה הוראה תתן לי?

אני מסתכלת במראה שמחוץ לתא הבודד. השיער שלי קצת פרוע, הלחות הקיצית של תל אביב לא עושה איתו חסד, אבל אני עדיין יפה, העיניים שלי בורקות מהתרגשות והשרשרת נוצצת על עורי השזוף. פתאום עומד מאחוריי גבר גדול. אני בקושי רואה את הפנים שלו במראה. הוא קרוב אליי מדי. אני מסתובבת והוא תופס לי בזרוע. מכניס אותי לתא הבודד וסוגר אחרינו. באת עד לכאן דאדי? אני לא מאמינה. כל הציפייה משתלמת כפליים. אתה מתנשף בכבדות. אני בקושי נושמת. נדהמת מההפתעה. לרגע אני חושבת על הבחור המצחיק וקצת שנון עם השיניים היפות שמחכה לי בשולחן עשרים ואחת שנקרא שולחן עשרים ואחת למרות שיש רק עשרה שולחנות בכל בית הקפה. הוא עוד רגע יסיים את האמריקנו הקר.

״על הברכיים״ אתה אומר ומפעיל את הרטט על העוצמה הכי גבוהה. הבחור בשולחן עשרים ואחת נשכח ממני חיש מהר.

ואז חזרתי, דרך אותו פורטל, כבר אחד בלילה ואני מותשת. כולי מתכווצת על האצבעות.

שוב ושוב. ושוב ושוב.

ושוב.

הצלחתי דאדי.

הצלחתי.

לא הצלחתי דאדי. ניסיתי וניסיתי בלי הפסקה. שמתי את השיר וחשבתי עליך חושב עליי ושיחקתי עם השפתיים היפות והרכות והחלקלקות שלי וזזתי על האצבעות שלי כמו שלא זזתי הרבה זמן ועדיין לא הצלחתי.

אפילו אלתרתי מצבטים מאטבי כביסה ממתכת (איך לא חשבתי על זה עד עכשיו?) שמתי אותם עליי והתרגשתי מהכאב. כאב עדין ומתמשך ודמיינתי איך היד שלך מושכת אותם ממני לאט לאט וכשהמצבט עזב את הפיטמה הזקורה שלי נשמע קליק קטן והתרגשתי אבל עדיין לא הצלחתי.

והמשכתי לשחק והדגדגן שלי כבר רגיש רגיש, כל מגע, עדין ככל שהיה, גרם לי לרטוט וכשכבר לא יכלתי לסבול את זה יותר התהפכתי על הבטן, ככה אני יודעת לגמור מהר מהר, אבל גם זה לא עבד. לעזאזל דאדי, אני לא מצליחה.

פתאום הטוסיק שלי התחיל להתרומם, להפתח כאילו מחכה לזין אמיתי שיבוא לבעול אותו עוד רגע ולא לזוג האצבעות הקטנות שלי וזזתי וזזתי ועדיין לא הצלחתי, אבל תנועה יפה באגן סיקרנה אותי.

אז צילמתי. אפילו צילמתי בשבילך דאדי. הנחתי את הטלפון על יד המיטה כדי לראות את התנועה היפה שהרגשתי מהאגן ו-וואו, איך שהיא הייתה יפה. כמו נחש מתפתל והישבן שלי במלוא פארו עולה ויורד מעלה ומטה בתנועה מעגלית. ממש מחזה מרגש. וכשהתהפכתי על הצד כדי לראות טוב יותר הציצה לה פיטמה אחת. יפה ושחומה עם עטרת גדולה יחסית לשד הקטן הזה, אבל יפה בהחלט. איך היא מתכווצת כשאני מגורה. ונקודת חן אחת אהובה עליי במיוחד. והגוף שלי מקומר ונאה, גולש כמו בטן של גיטרה מהוקצעת. והכפל הזה במפרק האגן ובצלע. מחזה מרגש. הלוואי ויכולת לראות דאדי.

ועדיין לא הצלחתי.

השינוי לא איחר לבוא.

כבר מתנדף לו החיוך. אותו מחליפה הבעה קשה.

היד כבר לא פולטת חום בקרבתי, משמע היא התרחקה  ממני. אני רק יכולה לנחש… גופי נקפץ. מתכונן.

הוא מחכה. זה לא הזמן.

הוא מחכה שאני ארפה שוב ואני כבר מתורגלת היטב. ברגע שאני מרפה זה מגיע. כף היד הגדולה נוחתת במהירות ובעוצמה עלאותו הפלח שליטפה רגע לפני כן. ידו האחרת, שלא משה מעורפי, מהדקת אחיזתה. אנקת הכאב שלי נבלעת בתוך ערימה שלנוצות. רטט קל עובר בין רגליי. הוא מלטף את האיזור החם בעדינות. אצבעו חוזרת לבדוק את הצטברות הנוזלים שבין שפתיי. הוא נוהם. עוד אין צליל של חיוך.

הוא מתרחק ממני מעט. אותו הליך. חום כף ידו מקרין על הפלח השני עד שזו מתרחקת, מונפת באוויר. הזמן איתו זז בצורה אחרת. כאילו החיבור הזה נותן לי כוחות על והפעם השמיעה הביונית שלי יכולה לקלוט את השריקה הקלה שמייצרת הינף זרועו בזמן שהיא חותכת את האוויר. הפעם הנחיתה חזקה יותר. אני מרגישה את הלחי השמאלית בוערת וזה שורף אבל אני כמובן רק רוצה עוד. בפעם הרביעית של אותו הטקס הוא מעביר שוב את האצבע ואני כבר רטובה לגמרי. לתומי חשבתי, שהנה, עכשיו הוא יהיה מרוצה, האריה שלי. הנה עכשיו הוא כבר ידחוף לשם שלוש אצבעות ויבוא אליי, אבל לאריה יש תוכניות אחרות. נדמה שהמשחק הנוכחי שעשע אותו. הוא ממשיך. המרווח בין הפליקים מתקצר והקצב מתגבר ולי כבר נהיה קשה לעמוד בזה. העור שלי רגיש. אני כבר בוערת ומנחשת שאני ורדרדה כמו נקטרינה יפה מה שבטח מחרמן אותו בטירוף והכרית שאני קבורה בתוכה גם התמלאה ברוק שלי וכבר בא לי לקחת נשימה הגונה שתמלא את הריאות. בדיוק באותו רגע הוא מושך אותי מהשיער (הוא הרי קורא לי את המחשבות) ואני יכולה לנשום אוויר מלוא החופן.

התחת שלי אדום, הרוק מרוח לי על הפנים והגב התחתון כואב מהקימור המתמשך.

״תראי איזה יופי של שלולית קטנה שלי״

הוא מטה את הראש שלי כלפיי מטה, כמו מריונטה

ואז אני מרגישה אותה

מלחלחת קלות את הברכיים שלי

את השלולית שלי

האריה שלי יודע….

״בוקר טוב קטנה״ הוא נושק לי על הלחי ומשאיר אותי שם ככה, עם תחת אדום גב כואב ושתי שלוליות תוצרת בית.

נ.ב בכלל רציתי לכתוב לדאדי, אבל הרגשתי מחוייבות סיפרותית לסיים את הסיפור.

ואני חימר, שקט, רך, מסור לבעליו.
לפסל.

הוא אמן.

זמן של שקט, אני לא בטוחה מה הוא עושה עד שאני שומעת את צליל החפיסה הצהובה (אני יודעת שהיא צהובה, אין ביכולתי לראות צבעים ברגע זה) צליל חיכוך הגיר ופצפוץ הלהבה של המצית הירוקה (ראשי עדיין אמון בכרית, את כל אלה הוא עושה בידו האחת הפנוייה). צליל של יניקה. צליל של שפתיים בשרניות ניתקות מהסיגריה. עשן של כאמל מסתלתל באוויר. התרגלתי. אני סקרנית למען מי הוא עושה את ההפסקות האלו, אבל לא מעזה לשאול. עוד שאיפה. הישבן שלי עדיין חשוף, מורם ופתוח לרווחה. צליל של סיגריה מתחככת במאפרת מתכת זולה. הוא חוזר אליי. ליבי מפרפר בחזי, אני כבר ערה לגמרי והנה חוזרת החיה הקטנה(אצבעו כמובן) לטייל על ירכיי. היא מגיעה עד למפסעה שלי ומתקרבת אל הדגדגן. היא לא נחה עליו, כמו רק מסמנת את המיקום ומרפרפת הלאה אל הפתח הנכסף. הוא נוגע עם כרית האצבע בדופן השפתיים. ישבני מזדקר, הנה האצבע המתוקה חוזרת לקרבי, אבל לא- הוא נרתע. זה רק גורם לגוף שלי להמתח יותר, כאילו מופעלים כל החיישנים למציאת האצבע הסוררת שעזבה את מקומה.

״כבר התייבשת מתוקה שלי?״

אני? אני חושבת בשקט. נעלבת.

מה פתאום? לא יכול להיות.

אנחה גרונית עמוקה נפלטת ממנו ואני מרגישה כאילו הוא מאוכזב. לשמחתי, הירכיים שלי, שכבר רגישות מאוד, מתריעות לי שפניו קרובים לשם. נשימתו מורגשת על עורי ואני יכולה למפות בדמיוני בדיוק היכן נמצא האף שלו. שאיפה עמוקה, הוא מריח אותי. למרגש המגע הלח והחלקלק של לשונו אני הופכת שיכורה.
איך הוא עושה דברים כל כך לאט? לשונו מטיילת בעדינות כמעט לא אמיתית על שפתיי התחתונות ועולה מעלה לכיוון פי הטבעת. הוא משתהה על מחיצה שבין שני הנקבים, מקום קדוש בהחלט וכיאה לכזה הוא מקבל רגע ארוך של תשומת לב, הלשון נדחקת והוא נושם נשימה של השתהות. לדעתי העולם עצר מלכת. כשחזר העולם להסתובב על צירו חזרה גם הלשון לעלות מעלה עד שהגיע אל פי הטבעת שלי. אני מתכווצת. הוא מצחקק. הוא משתהה גם כאן. מרחיב את שטח הפנים של המענגת החלקלקה ומלטף את פי הטבעת שלי ברוחב לב (ולשון). רטט פנימי מטלטל אותי קלות. הוא יודע. הוא מתרחק. שוב מבטו על עורי, והוא עוצר על אחוריי המורמים. הוא מסתכל עליהם לזמן מה ואני לא רואה, אבל  ידו חמה כל כך שאני יכולה לדעת בדיוק היכן היא מרחפת מעליי. שדות האנרגיה בינינו מתחילים לזמזמם ולרשרש בניצוצות חשמל בהירים. נהמה נשמעת מעמקי בטנו. שקטה כזו. של חיה. הוא מתאפק. היד הגדולה מלטפת אותי, עוטפת פלח אחד ומגרה את כל קצות העצבים בחלקת הגוף הנוכחית. אני שומעת את החיוך שלו. מעולם לא חשבתי שאפשר לשמוע צליל של אדם מחייך. פתאום יש תחושה של שלווה.

הוא בטח מהרהר, אהובי, מתענג על יופיי. אני המקדש שלו. תחושה של שקט שוטפת את גופי, אבל אני יודעת היטב…

שקט זו לא מנת חלקו.

אני שוכבת על הבטן, פניי שקועות בכרית התפוחה. אני נעה על התפר העדין שבין ערות לחלום, ובחלומי חיה קטנה מטיילת עלירכיי. אני לא בטוחה איזו חיה זו, אבל יש לה הרבה רגליים קטנטנות והיא נהנית לעשות לי נעים. פתאום אני פוקחת את העיניים. שלא כבדרך כלל, אני מתעוררת כשראשי לא מופנה אליו. אני מאוכזת. מדהים שגם תת המודע שלי רוצה לראות אותו דבר ראשון על הבוקר. החיה הקטנה היא אצבע, כך אומר לי השכל הישר כשאני מתעוררת והיא כבר בתוכי. ממש רק הקצה שלה, אבל היא בתוכי.

״בוקר טוב קטנה״ הוא לוחש לי באוזן.

הגוף שלי מרפה למשמע קולו והאצבע מחליקה עוד קצת פנימה. ״על מה חלמת שאת ככה רטובה?״

אני מצחקקת, מתלבטת אם לספר לו על החיה הקטנה ובאותו הרגע, האצבע מחליקה כל הדרך פנימה והגוף שלי מתעורר בחדות.

אני מניחה את שתי כפות ידיי לצד חזי, אני רוצה להתרומם, להסתובב, להנות ממראה פניו של אהובי על הבוקר. הוא הכי יפה בבוקר. האצבע נשלפת ממני במהירות וכף יד גדולה מונחת על גבי.

״תשארי יפה שלי, לא לזוז״

לא שהיו לי הרבה ברירות, היד שלו הייתה המאבטח הצמוד למילותיו, דואגת שהבקשות שלו יתממשו כך או כך. אני מוותרת בקלות והתרגשותי גועה בתוכי. ראשי צונח חזרה אל תוך הכרית התפוחה. היד הגדולה עולה לכיוון הצוואר שלי ונלפתת סביבו.

״לא לזוז, טוב מתוקה שלי?״ ברגעים כאלה תהיתי לעצמי אם הוא נחשב ג׳נטלמן.

אני מהמהמת ומהנהנת ככל הניתן תחת לפיתתו האיתנה, מרצה את אהובי. הוא הכי יפה בבוקר וגם הכי רגיש. אני כבר יודעת מה קורה אם אתנגד.

״יופי״.

אני עדיין לא רואה אותו, אך יכולה להרגיש את מבטו נח על עורי, סוקר אותי מלמעלה עד למטה, משתהה על ישבני החשוף. מבטו מתמהמה שם. אני תוהה לעצמי מה הוא זומם ובו ברגע נטחבת בין רגליי כף ידו, כמו כף של טרקטור ומרימה את פלג גופי התחתון. ברכיי מקופלות, גבי נקמר ובתנוחה זו הישבן שלי נחשף כפליים. שריריי נקפצים, אני כבר מתחילה לדמיין מה הוא זומם.

״כן… ככה״ הוא מדבר בשקט מעמקי קרביו.

לא אליי אפילו, הוא נשמע כמו פסל שהתחיל ללוש את החימר והגיע לצורה שבדמיונו. ובעצם כך היה.