״פאפי״
אני כותבת לו בהתרגשות.
״יש לי הפתעה בשבילך״
מחובר/ת. מזל. זה היה מהר.
אני שונאת לחכות לו הרבה זמן.
״היי קטנה. תפתיעי אותי. 19:30.״
היום? עוד שעתיים? גל של התרגשות גואה בי, מאיים לשחרר ממני פרץ צחוק לא רצוני. אני באזכרה. לעזאזל. הפגישה הנכספת מוציאה אותי מהדירה המעופשת בקומה שש מהר יותר ממה שתכננתי. אני שונאת אזכרות.
המים החמים שוטפים מעליי את היום הארוך הזה ואם לרגע חשבתי שאני עייפה מדי מכדי להמשיך אותו דאדי טרף את כל הקלפים.
אני עומדת מול המראה הגדולה בחדר. השיער שסחטתי קלות עדיין מטפטף לי על הגב, על הישבן, על השדיים. אני מסיטה אתהמראה הצידה כדי לחשוף את הצד החביב עליי בארון ומתלבשת. זה לא לוקח הרבה זמן כי כבר שלושה ימים שאני מתכננת מהללבוש. אני מרגישה יפה היום. דאדי יהיה שמח.
אני עומדת מולו.
הגעתי מוקדם יותר. כדי להפתיע אותו ממש. הוא כמובן לא היה בבית. דאדי דייקן. אני לא יודעת מה הוא יחשוב על זה שהגעתי לפני השעה, אבל באמת שזה היה חשוב, הרי הייתי צריכה להספיק להתארגן ולעמוד בדיוק בנקודה הזו. בשבע עשרים ושתיים הוא מגיע. ליבי הולם בהתאמה לצליל פסיעותיו במעלה המדרגות. הוא מכניס את המפתח לחור של המנעול. אני נבהלת. לא נעלתי. אני חייבת לנעול כשאני כאן בדירה. ולא נעלתי. הוא פותח את הדלת לאט.
״היי דאדי״ אני אומרת מהר כדי שיידע שזו אני.
גופו נרפה בבת אחת, אני רואה את זה בכתפיים ובאצבעות. הוא לא מחייך. אשמה מציפה אותי.
״סליחה״ אני אומרת במבוכת מה. ״שכחתי לנעול.״
״ראיתי״ הוא אומר בלי להסתכל עליי.
הוא מוריד את השעון ואת הטבעת ומשפשף את מפרק כף היד שלו, כמו שהוא תמיד עושה. הוא עושה את זה לאט, בלי להתרגש, כאילו אני בכלל לא עומדת פה עם פיסת בד שיפון שחור שתחתיה מסתתר סט התחרה היפה ביותר שראה מימיו. אני לעומתו, מפרפרת בתוכי כמו דג מחוץ למים אבל מבחוץ שומרת על קור רוח. עומדת על כפות רגליי היחפות, המסוכלות, בלי לנוע.
המבט שלו זעוף. בגלל שהגעתי מוקדם? בגלל שלא נעלתי? אולי היה לו יום ארוך. לעזאזל איתו. הוא שותה כוס מים. עם הגב אליי. אני לא מורידה ממנו את המבט. הוא שוטף ביד אחת גדולה את הפנים ואת העורף שלו. ומסתובב אליי. נראה שהוטב לו. הוא מכפתר את החולצה לאט ונועל את הדלת בהפגנתיות. טרחן כזה. סוף סוף הוא מסתובב אליי, עם החולצה הפתוחה, מתוכה מציץ אליי חזהו הרחב. כל מה שבא לי זה לטמון את ראשי בתוכו. להריח אותו.
אבל ההצגה חייבת להימשך. אני הגעתי עם תוכנית.
״נו קטנה, איפה ההפתעה שלי?״ הוא מחייך אליי. עדיין לא מתקרב.
אני מחייכת חיוך ממזרי וצועדת שני צעדים לעברו.
״מאחוריי״ אני ממתיקה סוד כשידיי שלובות מאחוריי גבי.
״ממה את מתרגשת ככה?״ הוא כבר לא יכול לעצור את החיוך. ההצגה הילדותית משעשעת אותו.
אני מסתכלת עליו מלמטה.
״תסתובבי.״
אני לא מסתובבת.
״שוב הגעת במצב רוח מרדני?״ מהר מאוד אני נזכרת בשבוע שעבר והחיוך הממזרי שלי מתחלף בבהלה. אני נזכרת בירךהכואבת. ״לא.״ אני עונה בביישנות.
היד שלו שעדיין רטובה מעט מחליקה על שולי הקימונו שלי וחושפת כתף אחת צנומה.
״זה מה שאני חושב שזה?״
הנה הוא חוזר, החיוך הממזרי. אני מהנהנת בהתרגשות ושמה ברוב חשיבות את הקשת עם האוזניים על הראש. עכשיו הוא כבר מחייך באמת ואותה היד הרטובה חושפת את הכתף השנייה שלי. היות והכתפיים שלי היו הדבר היחיד שהחזיק את הבד הקליל הוא נושר אל הרצפה ברכות סביב קרסוליי וסט התחרה מתגלה לראווה.
״קטנה שלי…״ הוא נוהם בעונג ומחליק אצבעות גדולות גדולות על השוליים המעוטרים של החזייה הקטנה. צמרמורת חולפת בגופי. חם היום, אבל העור שלי מתברווז ואני סומרת.
״תסתובבי.״
אני מסתובבת ומציצה מעבר לכתף. לנסות לראות איך יגיב. הוא כרגיל קר. איטי. הוא לוקח צעד לאחור. ״נפלא. שועלונת קטנה. כמה יפה לך. בחרת יופי את הסט. מאוד מתאים.״ הוא לוקח שאיפה עמוקה ומוריד את החולצה. תולה אותה ברכות על משענת הכיסא. האיפוק ניכר בו.
״עכשיו רוצי למיטה וחכי לך שם על הברכיים. יד אחת צובטת את הדגדגן.״
הצחוק ההוא שהיה שמור לי בבטן עוד מאז האזכרה נפלט ללא שום שליטה בעודי מקפצת אל עבר חדר השינה.
To be continued
