אני שוכבת על הבטן, פניי שקועות בכרית התפוחה. אני נעה על התפר העדין שבין ערות לחלום, ובחלומי חיה קטנה מטיילת עלירכיי. אני לא בטוחה איזו חיה זו, אבל יש לה הרבה רגליים קטנטנות והיא נהנית לעשות לי נעים. פתאום אני פוקחת את העיניים. שלא כבדרך כלל, אני מתעוררת כשראשי לא מופנה אליו. אני מאוכזת. מדהים שגם תת המודע שלי רוצה לראות אותו דבר ראשון על הבוקר. החיה הקטנה היא אצבע, כך אומר לי השכל הישר כשאני מתעוררת והיא כבר בתוכי. ממש רק הקצה שלה, אבל היא בתוכי.
״בוקר טוב קטנה״ הוא לוחש לי באוזן.
הגוף שלי מרפה למשמע קולו והאצבע מחליקה עוד קצת פנימה. ״על מה חלמת שאת ככה רטובה?״
אני מצחקקת, מתלבטת אם לספר לו על החיה הקטנה ובאותו הרגע, האצבע מחליקה כל הדרך פנימה והגוף שלי מתעורר בחדות.
אני מניחה את שתי כפות ידיי לצד חזי, אני רוצה להתרומם, להסתובב, להנות ממראה פניו של אהובי על הבוקר. הוא הכי יפה בבוקר. האצבע נשלפת ממני במהירות וכף יד גדולה מונחת על גבי.
״תשארי יפה שלי, לא לזוז״
לא שהיו לי הרבה ברירות, היד שלו הייתה המאבטח הצמוד למילותיו, דואגת שהבקשות שלו יתממשו כך או כך. אני מוותרת בקלות והתרגשותי גועה בתוכי. ראשי צונח חזרה אל תוך הכרית התפוחה. היד הגדולה עולה לכיוון הצוואר שלי ונלפתת סביבו.
״לא לזוז, טוב מתוקה שלי?״ ברגעים כאלה תהיתי לעצמי אם הוא נחשב ג׳נטלמן.
אני מהמהמת ומהנהנת ככל הניתן תחת לפיתתו האיתנה, מרצה את אהובי. הוא הכי יפה בבוקר וגם הכי רגיש. אני כבר יודעת מה קורה אם אתנגד.
״יופי״.
אני עדיין לא רואה אותו, אך יכולה להרגיש את מבטו נח על עורי, סוקר אותי מלמעלה עד למטה, משתהה על ישבני החשוף. מבטו מתמהמה שם. אני תוהה לעצמי מה הוא זומם ובו ברגע נטחבת בין רגליי כף ידו, כמו כף של טרקטור ומרימה את פלג גופי התחתון. ברכיי מקופלות, גבי נקמר ובתנוחה זו הישבן שלי נחשף כפליים. שריריי נקפצים, אני כבר מתחילה לדמיין מה הוא זומם.
״כן… ככה״ הוא מדבר בשקט מעמקי קרביו.
לא אליי אפילו, הוא נשמע כמו פסל שהתחיל ללוש את החימר והגיע לצורה שבדמיונו. ובעצם כך היה.
