ואני חימר, שקט, רך, מסור לבעליו.
לפסל.
הוא אמן.
זמן של שקט, אני לא בטוחה מה הוא עושה עד שאני שומעת את צליל החפיסה הצהובה (אני יודעת שהיא צהובה, אין ביכולתי לראות צבעים ברגע זה) צליל חיכוך הגיר ופצפוץ הלהבה של המצית הירוקה (ראשי עדיין אמון בכרית, את כל אלה הוא עושה בידו האחת הפנוייה). צליל של יניקה. צליל של שפתיים בשרניות ניתקות מהסיגריה. עשן של כאמל מסתלתל באוויר. התרגלתי. אני סקרנית למען מי הוא עושה את ההפסקות האלו, אבל לא מעזה לשאול. עוד שאיפה. הישבן שלי עדיין חשוף, מורם ופתוח לרווחה. צליל של סיגריה מתחככת במאפרת מתכת זולה. הוא חוזר אליי. ליבי מפרפר בחזי, אני כבר ערה לגמרי והנה חוזרת החיה הקטנה(אצבעו כמובן) לטייל על ירכיי. היא מגיעה עד למפסעה שלי ומתקרבת אל הדגדגן. היא לא נחה עליו, כמו רק מסמנת את המיקום ומרפרפת הלאה אל הפתח הנכסף. הוא נוגע עם כרית האצבע בדופן השפתיים. ישבני מזדקר, הנה האצבע המתוקה חוזרת לקרבי, אבל לא- הוא נרתע. זה רק גורם לגוף שלי להמתח יותר, כאילו מופעלים כל החיישנים למציאת האצבע הסוררת שעזבה את מקומה.
״כבר התייבשת מתוקה שלי?״
אני? אני חושבת בשקט. נעלבת.
מה פתאום? לא יכול להיות.
אנחה גרונית עמוקה נפלטת ממנו ואני מרגישה כאילו הוא מאוכזב. לשמחתי, הירכיים שלי, שכבר רגישות מאוד, מתריעות לי שפניו קרובים לשם. נשימתו מורגשת על עורי ואני יכולה למפות בדמיוני בדיוק היכן נמצא האף שלו. שאיפה עמוקה, הוא מריח אותי. למרגש המגע הלח והחלקלק של לשונו אני הופכת שיכורה.
איך הוא עושה דברים כל כך לאט? לשונו מטיילת בעדינות כמעט לא אמיתית על שפתיי התחתונות ועולה מעלה לכיוון פי הטבעת. הוא משתהה על מחיצה שבין שני הנקבים, מקום קדוש בהחלט וכיאה לכזה הוא מקבל רגע ארוך של תשומת לב, הלשון נדחקת והוא נושם נשימה של השתהות. לדעתי העולם עצר מלכת. כשחזר העולם להסתובב על צירו חזרה גם הלשון לעלות מעלה עד שהגיע אל פי הטבעת שלי. אני מתכווצת. הוא מצחקק. הוא משתהה גם כאן. מרחיב את שטח הפנים של המענגת החלקלקה ומלטף את פי הטבעת שלי ברוחב לב (ולשון). רטט פנימי מטלטל אותי קלות. הוא יודע. הוא מתרחק. שוב מבטו על עורי, והוא עוצר על אחוריי המורמים. הוא מסתכל עליהם לזמן מה ואני לא רואה, אבל ידו חמה כל כך שאני יכולה לדעת בדיוק היכן היא מרחפת מעליי. שדות האנרגיה בינינו מתחילים לזמזמם ולרשרש בניצוצות חשמל בהירים. נהמה נשמעת מעמקי בטנו. שקטה כזו. של חיה. הוא מתאפק. היד הגדולה מלטפת אותי, עוטפת פלח אחד ומגרה את כל קצות העצבים בחלקת הגוף הנוכחית. אני שומעת את החיוך שלו. מעולם לא חשבתי שאפשר לשמוע צליל של אדם מחייך. פתאום יש תחושה של שלווה.
הוא בטח מהרהר, אהובי, מתענג על יופיי. אני המקדש שלו. תחושה של שקט שוטפת את גופי, אבל אני יודעת היטב…
שקט זו לא מנת חלקו.
