השינוי לא איחר לבוא.
כבר מתנדף לו החיוך. אותו מחליפה הבעה קשה.
היד כבר לא פולטת חום בקרבתי, משמע היא התרחקה ממני. אני רק יכולה לנחש… גופי נקפץ. מתכונן.
הוא מחכה. זה לא הזמן.
הוא מחכה שאני ארפה שוב ואני כבר מתורגלת היטב. ברגע שאני מרפה זה מגיע. כף היד הגדולה נוחתת במהירות ובעוצמה עלאותו הפלח שליטפה רגע לפני כן. ידו האחרת, שלא משה מעורפי, מהדקת אחיזתה. אנקת הכאב שלי נבלעת בתוך ערימה שלנוצות. רטט קל עובר בין רגליי. הוא מלטף את האיזור החם בעדינות. אצבעו חוזרת לבדוק את הצטברות הנוזלים שבין שפתיי. הוא נוהם. עוד אין צליל של חיוך.
הוא מתרחק ממני מעט. אותו הליך. חום כף ידו מקרין על הפלח השני עד שזו מתרחקת, מונפת באוויר. הזמן איתו זז בצורה אחרת. כאילו החיבור הזה נותן לי כוחות על והפעם השמיעה הביונית שלי יכולה לקלוט את השריקה הקלה שמייצרת הינף זרועו בזמן שהיא חותכת את האוויר. הפעם הנחיתה חזקה יותר. אני מרגישה את הלחי השמאלית בוערת וזה שורף אבל אני כמובן רק רוצה עוד. בפעם הרביעית של אותו הטקס הוא מעביר שוב את האצבע ואני כבר רטובה לגמרי. לתומי חשבתי, שהנה, עכשיו הוא יהיה מרוצה, האריה שלי. הנה עכשיו הוא כבר ידחוף לשם שלוש אצבעות ויבוא אליי, אבל לאריה יש תוכניות אחרות. נדמה שהמשחק הנוכחי שעשע אותו. הוא ממשיך. המרווח בין הפליקים מתקצר והקצב מתגבר ולי כבר נהיה קשה לעמוד בזה. העור שלי רגיש. אני כבר בוערת ומנחשת שאני ורדרדה כמו נקטרינה יפה מה שבטח מחרמן אותו בטירוף והכרית שאני קבורה בתוכה גם התמלאה ברוק שלי וכבר בא לי לקחת נשימה הגונה שתמלא את הריאות. בדיוק באותו רגע הוא מושך אותי מהשיער (הוא הרי קורא לי את המחשבות) ואני יכולה לנשום אוויר מלוא החופן.
התחת שלי אדום, הרוק מרוח לי על הפנים והגב התחתון כואב מהקימור המתמשך.
״תראי איזה יופי של שלולית קטנה שלי״
הוא מטה את הראש שלי כלפיי מטה, כמו מריונטה
ואז אני מרגישה אותה
מלחלחת קלות את הברכיים שלי
את השלולית שלי
האריה שלי יודע….
״בוקר טוב קטנה״ הוא נושק לי על הלחי ומשאיר אותי שם ככה, עם תחת אדום גב כואב ושתי שלוליות תוצרת בית.
נ.ב בכלל רציתי לכתוב לדאדי, אבל הרגשתי מחוייבות סיפרותית לסיים את הסיפור.
