הוא שוב רוכן מעליי. הפעם פניו אל עבר הפות שלי והבל פיו החמים נח עליה בעדינות. אנחנו שואפים יחד שאיפה עמוקה בתזמון מושלם. שום דבר בעולם לא היה מסונכרן כל כך מראשית הבריאה. אני די בטוחה שאלוהים נמצא איתנו בחדר, מתפעל גם הוא. אני באה להתרומם ומגלה שהברכיים שלו על זרועותיי השמוטות לצדדים, כך שהתנועה שלי מוגבלת. איבר מינו, אליו אני כמהה, רחוק ממני. ייבבה קטנה נפלטת מפי, אבל הוא בשלו ולי נותר רק לחכות.
הוא מחליק באחיזה איתנה מהברכיים שלי ועד המפשעות. הרגליים שלי כבר מתקפלות, ברכיי נשמטות לצדדים. כל מה שאני רוצה זה להפתח בפניו לרווחה. האיבר שלו עדיין תלוי מעליי ברוב כבוד, ורידים נפוחים בולטים לאורכו. ראשו נשמט לאחור והוא נאנח עמוקות. כשצווארו חוזר למקומו הוא משתופף וסוף סוף הפלא העצום שבין רגליו מתקרב לפה שלי.
כן כן כן
אני חושבת
אבל לא מעיזה להוציא הגה כדי שחלילה, לא אהרוס רגע מדהים שכזה. הוא רגיש, האריה. הוא אוהב שדברים מתנהלים כמו שהוא רוצה. הוא לא שמח כשאני מפריעה. ידו האחת מסיתה את התלתלים מפניו, גם להם הוא לא ייתן שיפריעו, לא עכשיו. בעדינות אין קץ הוא נושק לשפתיים שמחביאות את הדגדגן שלי והוא בתגובה מתעורר ומזדקר ומייחל שאותם השפתיי, שתפקידן להגן עליו, היו זזות ממקומן רק לרגע כדי שיוכלו להחליף משמרת עם שפתיו הבשרניות של האריה. רק לרגע להיות חשוף ונתון לחסדיהן.
