״בואי מתוקה שלי
תראי לי את השפתיים שלך. כן, בואי הנה״
אני מזדחלת בשובבות אל עבר חיקו ומניחה את הראש על ברכיו, רגליו מקופלות תחתיו והגוף שלו מעוקל קלות לצד ימין כדי להיטיב לראות את פניי. אני יכולה לראות בכל נשימה את שרירי הצלעות שלו זזים, משתנים לפיהאור והצל הנופל עליהם דרך התריסים המוגפים. הוא תופס את ראשי בעדינות בכפות ידיו הגדולות ונדמה לי כאילו היו מסוגלות לעטוף לגמרי את הגולגולת שלי אם היו רוצות. הן חמות ופועמות ומרגשות אותי. הוא מטה את ראשו ימינה, בהתאמה לזווית גופו. פניו מול שלי. מבטו משוטט על פניי ואני מהופנטות מכל חריץ שנחרץ סביב עיניו הבוהקות.
אחת הסיבות שהתאהבתי בו היו העיניים האלה, השחורות, העמוקות. כל פעם שהאש הייתה ניצתת בקרבו היו הופכות לתהום אין סופית. יכלתי לראות בתוכן את הבריאה על כל צורותיה, את יופייה ואת חורבנה. כל האמת כולה בתוך זוג עיניים שחורות ובוהקות. ״תראי לי את השפתיים האלה״ הוא אומר שוב. כל מילה מהפה שלו היא כמו מנגינה ששולחת צמרמורת מופלאה דרך עמוד השדרה שלי היישר אל בין רגליי ולעיתים, יכלתי להשבע, קולו הנמוך מלטף את עורי. צלילים יכולים ללטף עור?
