לידה מחדש

אף פעם לא חוויתי כאב כל כך חזק.

כאב ששורף בכל הגוף. 

כאב שמשאיר אותך אלום, לא מסוגל לדבר, לא מסוגל לנשום, רק מסוגל לבכות.

וכל הכאב הזה קרה בגללי.

 

זה לא פעם ראשונה שאני חווה כאב בגלל החלטה שלי, פשוט לרוב היה מדובר בהחלטות טיפשיות שגמרו לפציעה אורטותפדית.

אבל לא הפעם, הפעם לא היה מדובר בחתך, שבר ביד או קריעת רצועה.

הפעם נשבר לי הלב.

ונשבר לי הלב בגללי.

 

אבל זה לא לגמרי מדוייק.

נשבר לי הלב בגללה, בגלל שלה נשבר הלב, בגלל שאני שיקרתי לה. בגלל שאני בגדתי באמון שלה. 

 

אבל בשביל להבין את זה, צריך להתחיל ממקום קצת אחר, ובאופן לא צפוי, ממחמאה, לכן, נשות הכלוב.

נשות הכלוב, אתן… ממכרות. אין לי דרך אחרת להגדיר את זה, אני מכור.

חייב להיות אמיתי, אני לא בטוח מכור אליכן, אני לא מכיר אותכן אישית, אני מכור למציצנות, אני מכור לזרות, לפנטזיה, לזימה. 

במשך המון שנים, הכלוב תמיד היה הסוד הקטן שלי, המקום היחידי בחיים שלי שאני יכול לתת בו דרור לכל הצדדים הכי אפלים ונסתרים שלי. ושאני נכנס לפה, אני מקבל מנת דופמין קטנה.

אז אני נכנס שוב, ושוב, ושוב.

ושוב. ומקבל עוד קצת דופמין. 

ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב.

ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב.

ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב.

ושוב ודופמין ושוב. 

ואז אני רואה שולטת חדשה, מישהי שלא הכרתי, מישהי מעניינת, כותבת את המילים הנכונות שנוגעות בי, מעלה את התמונות בזוויות הנכונות. 

אז אתה שם לה עוקב, מגיב לה קצת בבלוג, הכל בסדר, לא ככה? לא עברת את הגבול.

למחרת אתה נכנס שוב, ושוב, ושוב.

וכל כניסה כזו, נותנת קצת דופמין.

ובכל כניסה כזו, אתה מחפש מי עוד קיימת, מייצר עוד קצת אינטקראציה, מחפש איזה עוד אישה חושפת את עצמה, לפעמים במילים ולפעמים בתמונות. 

ואם פעם קודמת שנכנסת לא סיפקת אף ייצר, ולא מצאת את מה שחפשת, ולא קרה כלום, אז אתה נכנס שוב, כי לא קיבלת את מה שרצית.

ואף פעם קודמת שנכנסת כן סיפקת ייצר, אז מעולה בוא נכנס שוב.

ומנה ועוד מנה.

ואז אותה השולטת מפרסמת שהיא מחפשת נשלטים, שהיא בונה הרמון, היא תהיה האלה והיא מראיינת, והיא נשמעת מושלמת, ואתה כבר מקולר, במציאות, וגם באתר.

ואיך תוכל להתראיין ככה, איך תוכל לעשות עוד צעד בפנטזיה? 

 

ואז מגיע הרגע בסרט שבו הגיבור עושה טעות, הוא טוען אקדח במערכה הראשונה ומניח אותו על השולחן, והאקדח הזה הולך עוד מעט לירות לאישה שהוא אוהב דוך דרך הלב. 

אז הגיבור האידיוט שלנו משחזר סיסמא ומפעיל חשבון ישן שלו, חשבון שלא קשור אלייך בשום אופן.

ובחשבון הזה, אתה חופשי, חופשי מהקולר, חופשי לשוחח, חופשי להתראיין, חופשי לשקר, חופשי לבגוד, חופשי לעשות ככל העולה על רוחך. 

 

אז המשכתי להיכנס, והמשכתי לשלוח הודעות, חלקכן קיבלתן הודעות מנוסחות היטב ומלאות פאסון כמו 

"משתוקק לשרת אותך המלכה ולהיות האפס הנעול שלך", חלקכן קיבלתן הודעות מעט מתוחכמות יותר, לחלקכן אמרתי שאני רווק שרק מחפש להכיר.

הייתי מספר מה עוד אמרתי ועשיתי, אבל אני די בטוח שהדחקתי חלק ניכר מזה, ואני לא יכול לגלול בהודעות היוצאות שלי כי זה עושה לי בחילה מעצמי.

 

 

ואז יום בהיר אחד, האקדח הטעון מהמערכה הראשונה ירה, הוא ירה באופן לא צפוי, ופגע בלב של האישה שאני אוהב.

כל כך כאב לה, נשבר לה הלב, גרמתי לה לסבל ,בגדתי לה באמון, הכאבתי לה.

ואני אוהב אותה כל כך.

אז בכיתי, והתנצלתי, והתחננתי, והבטחתי.

ואני מתכנן לקיים.

לא עוד. לא עוד שקרים, לא עוד חצאי אמת, לא עוד בגידות. אדם שפיו וליבו שווים. אדם שיכול לחיות עם עצמו ולא צריך להסתתר ולפחד. 

 

והיא, האישה הגדולה מהחיים שהיא, סלחה לי, לא פני שהיא הענישה אותי.

 

החצי השני של העונש מוצג לראווה בפניכם, הוידוי הזה שפורסם בבלוג של שני הפרופילים שלי.

 

החצי הראשון של העונש כאב בערך באותה המידה.

בגלל סיבות ברורות שמביך אותי להסביר (רציתי לשלוח הודעות בחופשיות ולקבל התראות על בלוגים של נשים, בסדר?!) הפרופיל הנסתר שלי היה עם מנוי זהב.

אז חלקכם תיזכו לראות תחת אדום ומבוייש.

 

יש כמה אנשים שמגיע להם סליחה. 

ראשית כל - לאישה של החיים שלי, מגיע לך הטוב ביותר, ואני לעולם לא אפגע בך ככה שוב, ומהיום ועד שאני אמות, תקבלי ממני יחס של מלכה. המבט הנבגד והעצוב שהיה לך בעיניים נחקק לי בזיכרון, ושום דבר לא שווה לעשות לך את זה שוב. 

שנית כל - לכן נשות הכלוב היקרות, גם לכן שיקרתי. אנחנו אומנם לא מכירים, אבל זה לא הופך את זה לבסדר.

אני מתנצל.

ואחרון חביב, ולמרות שזה נשמע מצחיק, אבל זה הבלוג שלי, אז מותר לי להגיד פה מה שאני רוצה, אני רוצה לבקש סליחה מעצמי. סליחה שנפלתי ככה, סליחה שהייתי חלש, סליחה שהייתי אגואיסט, ילדותי, מטומטם. סליחה ששיחקתי באש. סליחה שטענתי את האקדח והשארתי אותו על השולחן.

אבל למרות כל מה שקרה, אני לא עצוב שזה נחשף.

אם זה לא היה מתגלה, אז הייתי ממשיך, מעגל השקרים וההסתרות היה ממשיך.

ועכשיו? אני חופשי, ומעגל השקרים וההסתרות רוסק לרסיסים, ואין שום סיכוי שאני נכנס לזה שוב.

ולמרות כל מה שקרה, ולמרות שהכאב שרף לנו חור בלב, אנחנו ניצוק לתוך החור הזה משמעות וערך ונהיה מחוזקים. 

המקום: קאנטרי העלייה, נווה שאנן, תל אביב

הזמן: 30.8.2025, יום שבת ב15:42

ההקשר: החיים טובים לאחרונה 

 

כבר תקופה שאני מבריז מאימונים, אבל היום החלטתי לשבור את הסייקל. הגעתי לאימון ואחרי שסיימתי בסאונה, יצאתי שמח ומרוצה מהקאנטרי וישבתי עם כוס אמריקנו קר ופייסל, ושמתי פודקאסט מעניין באוזנייה על Ancient civilizations שאירח את האחד והיחיד, Graham Hancock. תחום שלאחרונה אני נכנס למחילת הארנב שלו, אבל זה נושא לדיון נפרד. 

מולי ישב אחד מדרי הרחוב המוכרים בשכונה, בחור צעיר יחסית עם כמה קעקועים על גופו. הוא נצפה תדיר עטוף בשמיכה מסתובב בקרבת הקאנטרי, מלקט בדלי סיגריות מהרצפה ומבקש מהעוברים והשבים סיגריה, קולה ואוכל. לפי סדר העדיפויות הזה. 

ראיתי איך כולם מתעלמים ממנו וממשיכים ללכת, לא יוצרים קשר עין, בדיוק מה שאני עשיתי אלפי פעמים. 

אבל הפעם משהו היה שונה, זה כאב לי. 

אולי זה סרטון הפוסט טראומה של אודי כגן, אבל היה לי סימפטיה, ורציתי לעזור לו. 

אז הלכתי לסופר בכיכר של הקאנטרי וקניתי קולה גדול, וקופסאת סיגריות והבאתי לו אותן. 

הוא הודה לי, אמר שאני מלך, ואני הרגשתי טוב.

הוא ביקש אוכל, הוא רעב. הבאתי לו גם כריך טונה מהחנות ליד, התיישבתי בחזרה איפה שישבתי והרגשתי את מבטי ההערצה של כל האנשים מסביב.

זה לא הסיבה שעשיתי את זה, אבל זה היה מדהים.

מישהו פצח איתי בשיחה וניסה להבין האם אני מיליונר וקיווה למצוא דרכי עבודה. 

תוך כדי שהוא מספר לי את צרותיו, הבנתי שתוך כדי האירוע, איבדתי את האוזניית airpod השמאלית שלי. 

קמתי רגוע והלכתי לחפש אותה בדרך שעשיתי, ידעתי שתכף אשחזר את צעד ואמצא את האוזנייה האבודה. 

שחזרתי אחרי דקה וחצי מהחנות לאיפה שהתחלתי, ראיתי את הקולה והכריך זרוקים על הספסל ואת האיש מתרחק במהרה לעבר האופק. 

לא רק שאיבדתי את האוזנייה, אפילו לא עזרתי לו. 

הרגשתי הכי מטומטם ביקום.

ישבתי ממורמר קלות על העולם, ועל המציאות.

לא יכולתי להמשיך את הפודקאסט עכשיו, היה לי את האוזנייה השנייה, אבל זה לא הרגיש אותו הדבר. 

החלטתי לכתוב את זה, הרגיש לי כמו סיפור מצחיק.

ואז בזמן שאני כותב, עדיין עם כוס הקפה והפייסל, קיבלתי קלוזר.

זוג הומלסים הגיע לספסל, לקח את הקולה גדול והכריך טונה, וחלקו אותו ביניהם, התענגו עליו. 

והם אפילו לא ידעו ממי זה הגיע. הרגשתי טוב שוב. 

התחושה הטובה לא נמשכה הרבה זמן,הובחור המקורי הגיע אלי בריצה וניסה לבקש ממני את המצית, סירבתי, הוא הצליח לקבל מהשכן שלי, ועשה סמים קשים מטר ממני.

החברה שאכלו את הכריך והטונה סיימו לאכול ולשתות, העדפתי להסתכל עליהם, זה היה בדיוק בצד השני, חשבתי שזה יגרום לי להרגיש יותר טוב. 

גם הם התחילו לעשות סמים קשים. 

מה זה משנה? כלום לא משנה? שישכחו. שיעשנו ויזריקו ויסניפו את עצמם לדעת, זה מה שכולנו עושים בכל מקרה, פשוט לנו יש בית וכסף לסמים הטובים באמת

זה לא שמישהו יכול לעזור להם ולנו באמת. 

אולי באמת הגיע הזמן לעזוב את נווה שאנן, ותל אביב בכלל. 

 

אבל לפני זה צריך לקנות אוזניות חדשות, איזה תיק כלכלי נפל עלי. 

החברה סיימו את הסמים הקשים וצעקו עלי האם יש לי סיגריה, לא יצרתי קשר עין והתעלמתי.

 

בכל אחד יש תכונות אופי שלא בהכרח מסתדרות עם מה שהוא משדר כלפי חוץ, לפעמים אנחנו מסתובבים במשרד ומשוחחים עם אנשים, או יושבים בארוחה משפחתית, ולא משנה האנשים האלה קרובים, הם לעולם לא ידעו עלינו דברים מסויימים. זה לא אומר שאנחנו משקרים לסביבה, פשוט לכל אחד יש צדדים אפלים.

גם בי יש צדדים אפלים.

 

אחד הצדדים האפלים האלה הוא החיבה שלי לסמים, אני אוהב פטריות הזייה, אמדי, אסיד, קוק ואפילו קנאביס.

אני אוהב את התחושה של ההיי, את הניתוק מהמציאות, השקיעה לאיזו מציאות אלטרנטיבית, משהו שהוא מעבר לעולם הגשמי שאנחנו חיים בו.

 

אבל אתמול באורדורה חוויתי סם חדש.

זה לא היה סם שמייצרים במעבדה או שגדל באיזה ג'ונגל באמזונס.

זה היה סם אחר, ואני מכור אליו.

ליתר דיוק, מכור אליה.

 

הכל התחיל בדירה הקטנה שלנו, אני שכבתי על הספה וקראתי ספר בטלפון והיא התארגנה בחדר ומדדה כמה אאוטפיטים אופציונליים למסיבה לערב. בשלב מסויים היא יצאה מהחדר והלסת שלי קרסה אל הריצפה.

אני קרסתי אל עבר הריצפה מהר מאוד אחריה לברכיים שלי, הייתי חייב לסגוד לה.

היא הייתה יפיפיה, אלוהית, מושלמת.

 

בשלב מסויים היא גירשה אותי, "אני חייבת לסיים להתארגן" היא אמרה בצחקוק, בקושי הצלחתי להתנתק ממנה, אבל לא היה לי ברירה. אין טעות גורלית כמו לא להקשיב למלכה שלי. 

היא חזרה לחדר, וחלצה את נעליה והוציאה חצאית אחרת מהארון.

אבל התמונה הזו שלה, עומדת יחפה בחדר, לבושה במיטב בגדי הפטיש שיש לה, לא יצאה לי מהראש כל הערב.

הדיסוננס הזה, השילוב בין תמימות לרוע, בין חמידות לנבזות קלה הטריף אותי.

אבל הצלחתי להתאפק ושלטתי בעצמי, החלטתי לנקות קצת ברחבי הבית כדי להעסיק את עצמי בזמן שהיא מסיימת להתארגן ואני אתחיל.

 

יש משהו אירוני בזה שנשים מתארגנות שעה וחצי למסיבת פמדום ואילו לגברים לוקח בדיוק 5 דקות לשים את מיטב בגדיהם השחורים, אבל על זה בפוסט אחר.

 

סיימנו את ההתארגנות ויצאנו אל הרכב, אני נהגתי והיא הייתה אחראית על המוזיקה.

שרנו בקולי קולות, צרחנו שירים של היהודים, סאלימינל וריטה.

התאהבתי בה עם כל שיר שעבר, התמכרתי אליה יותר ויותר.

שהיא שרה שיר של ריטה, הרגשתי את הלב שלי מתפוצץ, הרגשתי את הסם מתחיל להיבנות בתוך המוח.

 

באותו הרגע באוטו על מחלף לה-גווארדיה חשבתי שהערב הזה מושלם, ששום דבר לא יכול לעשות אותו טוב יותר, הרגשתי בעננים, הרגשתי מאושר, הרגשתי אהוב ואוהב, הרגשתי שמצאתי את המלכה המושלמת ביותר להעריץ ולסגוד לה.

 

כמה תמים הייתי.

כי הסם בתוך הגוף והמוח שלי רק התחיל להיבנות.

במהלך הערב סגדתי לה, הערצתי אותה, ליקקתי את הרגליים שלה ומצצתי כל אצבע בנפרד.

הלכתי כרוך אחריה, מובל ברצועה, לא רואה אף אחד מסביבי, רק אותה ראיתי.

ובשיא של הערב, אחרי ימים של טיזינג אינסופי, שבו הייתי מתוח כמו קפיץ, היא קשרה אותי לצלב בכניסה למועדון, הכאיבה לי, הרטיטה אותי, נגעה בי ורקדה מולי.

 

ואני הייתי בעננים, האישה הזו היא הסם הכי טוב שלקחתי בחיים שלי, ואני מכור קשות.

 

אז אם ראיתם בחור עם עיניים מזוגגות, מקולר ומובל על רצועה אחרי האישה היפה ביותר שהייתה אתמול במועדון, דעו שלמרות שהוא היה מסומם ממנה לחלוטין, הכל היה בהסכמה נלהבת.

 

אני אוהב אותך ומכור אלייך מלכה שלי.

קמתי בבוקר מרוגש עם חיוך וזקפת בוקר ענקית, הרגשתי מוכן לזיין את העולם. 

ידעתי שהיום הוא היום, היום זה יקרה, היום בפעם הראשונה אזכה לסגוד לאלה, למלכה, לשולטת אמיתית.

עוד לא ידעתי מי זו תהיה, אבל ידעתי שהיום, בדאנגן, אני אכיר אותה, ואסגוד לה, ואגשים את ייעודי.

אני אדם די פרטי ביום יום, בגלל זה נמנעתי מללכת למסיבות בדסמיות, עד היום, לאחרונה לא יכולתי להתאפק יותר. 

העברתי את יום החמישי שלי בחוסר מעש מפנטז על הערב, מפנטז על כל הנשים המהממות שאני אכיר, על הרגליים שאסגוד להן, על ההצלפות שאני אקבל בזמן שאני קשור לקיר, אולי מישהי אפילו תישב לי על הפרצוף ותקרא לי אפס, אני אגשים את כל הפנטזיות היום.

לבשתי את מיטב בגדי השחורים אשר קניתי במיוחד לאירוע, הכל היה שחור, מהנעליים ועד עניבת הפפיון. דאגתי שהכל ישב על פיקס ויצאתי לדרך.

הגעתי לכניסה למועדון קצת לפני הזמן וישבתי בחוץ, בלחץ.

אולי זה לא בשבילי חשבתי, אולי זה יותר מדי, אולי עדיף לי פשוט לחזור הביתה ולראות טלוויזיה.

ואז הם יצאו מעבר לפינה הולכים קצת מצחיק ומדברים בקול רם, מדי פעם קול של צחוק עולה מאחד מהם.

נראה שהם קצת שיכורים, הוא הייטק אשכנזי טיפוסי, עם זקן כזה, פייסל ביד אחת, לבוש מכנס כחול כהה, נעליים חומות ומעיל דובון, גבר תל אביבי קלאסי, אחד כזה שתוך שנייה אתה שוכח איך הוא נראה.

בשונה ממנה, אותה אי אפשר לשכוח, היא פשוט הפילה לי את הלסת.

היא הייתה יפיפה, שיער אדמוני, פנים של מלאך, עם חיוך כובש והליכה מלאת ביטחון עצמי. היא לבשה בגדים רגילים, נעליים סניקרס, סוודר חמוד חצאית שחורה ומעיל. 

הם חלפו על פני בלי לשים לב אלי בכלל, פנו לתוך הבניין של הדאנגן, הסתכלו אחד על השני, התנשקו לאט, מתקרבים ומתרחקים, נראה שהיא לוחשת לו משהו והוא תפס אותה חזק, היא נשכה אותו בשפה והוא נרתע לרגע אך לא התרחק. הם סיימו וירדו במדרגות מחזיקים ידיים.

נותרתי לבדי, מהרהר בבחורה המהממת שהרגע חלפה על פני, בשוק שגבר כל כך גנ'רי, תפס אישה כל כך שווה, ישבת ישם מדמיין את כל הדברים שהיא הולכת לעשות לו היום, זה הניע אותי. החלטתי לאזור אומץ, וללכת על כל הקופה, אולי גם אני אכיר לי היום מישהי כזו.

נעמדתי על הרגליים וירדתי במדרגות, נתתי לרוסי הכועס בכניסה את השם שלי ונכנסתי למועדון.

ומול הלוקרים, היא עמדה מולי, במלוא תפארתה.

הבחורה החמודה עם הסוודר, כבר לא חמודה, וכבר לא עם סוודר, היא הייתה אלה.

חולצה עם מחשוף לכל אורכה הציג חזה יפיפיה, השיער שלה היה פזור על הכתפיים והצוואר שלה שהיו מושלמים. חצאית מיני שחורה ולאחריה נהדרות שהסתיימו בנעלי עור עם עקב ארוך, היא עמדה על העקבים האלה ונראתה מושלמת, רציתי לסגוד לה, ליפול ברגע זה לרגליה ולנשק אותן.

ההייטקיסט שם את הדברים בלוקר שלהם ונקרע מצחוק ממשהו, היא הסתכלה עליו במבט משועשע, תפסה אותו בצווארון החולצה המכופתרת שלו, שאגב היה פריט היחידי שלו שבאמת היה שחור ומשכה אותו אחריה מעבר לוילון כבוד אל לתוך המסיבה. 

מיהרתי אחריהם, סדום ועמורה נגלתה לפני, זה היה מושלם.

נשלטים מסתובבים בלא יותר מרצועות עור לגופם, חלקם על הרצפה מלקקים רגליים, אחרים מגישים משקאות לאלות שאיתם. אלות מהממות מסתובבות ויושבות להן, לבושות בבגדים שראיתי עד כה רק בסרטים, שמלות ויניל חשופות וצמודות, מגפיים ועקבים, מחוכים. מדי פעם היו מחליפות מבטים משועשעים, מדי פעם צובטות, מצליפות, שורטות את הגופים שאיתם. הסתובבתי בין כולם, המועדון היה לא גדול אז עברתי על כולו בכמה דקות. בכמה דקות האלה ראיתי כל כך הרבה אקטים, החל מסשן שעווה, עד למישהו שזיינו אותו קשור ותלוי בתוך כלוב והצלפות שפירקו את התחת של היפסטר תל אביבי אחר שצרח.

הסתובבתי ונהניתי מהאנרגיות, הרגשתי כאילו אני במקום הנכון, אבל לא הייתי בכלל קרוב ללהכיר משהי בעצמי.

הרגשתי קצת מאוכזב מעצמי, החלטתי ללכת לבר ולקנות משקה, בבר ניתקלתי בהייטקיסט שהגיע עם האלה, הוא הזמין שני ויסקי קולה שהגיעו תוך 30 שניות, שילם ורץ במהרה לכיוון הספות.

ראיתי אותו יורד על הברכיים ומושיט לה את הכוס ויסקי קולה שלה, היא התיישבה בנוחות בספה ואמרה לו משהו, הוא החל להוריד לה את הנעל וללקק לה את הרגליים, היא נשענה לאחור, דחפה את הרגל שלה לפה שלו, ומצצה את הקש בהנאה. לא יכולתי להפסיק להסתכל עליה, היא נראתה כל כך טיבעית, משוחררת, ככה נראית שליטה אמיתית חשבתי לעצמי, כזו בדיוק אני רוצה.

"מה להביא לך?", הברמן החזיר אותי למציאות, "אני אקח ויסקי קולה" עניתי לו וחזרתי להסתכל עליה, היא בדיוק הביאה לו סטירה אחרי סטירה, ספרתי 5 סטירות לפני שהוא החזיר לה את הנעל למקום, היא התסתכלה עליו במבט אוהב, ליטפה לו את הלחי, הוא נישק לה את היד.

הושיטה את הרגל השנייה, הוא הוריד את הנעל והחל ללקק נמרצות את כף הרגל שלה, מוצץ כל אצבע בנפרד.

"סליחה, יש מצב להגיע לבר?" שאל אותי גבר שלובש רק חוטיני לגופו.

"כן כן בטח, סליחה" עניתי לו וברחתי לכיוון הספות, החלטתי להתיישב ליד האישה המהממת, אולי היא מעוניינת לשלוט גם בי, אולי נסגוד לה ביחד.

התיישבתי לידה והוא בדיוק סיים לסגור עליה את הנעל שלה, "כל הכבוד מתוק, הפעם עשית את זה ממש כמו שצריך. איך אתה מרגיש? אתה מוכן לזה?" היא שאלה והסתכלה עליו במבט בוחן.

הוא הישיר אליה מבט, "כן, אני מוכן". 

"מוכן למה?" היא שאלה בקול נמוך, הייתי צריך ממש להתאמץ לשמוע.

הוא מלמל משהו לא ברור.

"לא שמעתי, יותר חזק."

"אני מוכן לקבל ממך כאב" הוא מלמל בהכנעה.

"לא ככה, תנסה שוב"

"אני רוצה שתכאיבי לי"

"כמעט מספיק טוב" היא לחשה.

"אני צריך שתכאיבי לי, בבקשה, אני מבקש ממך שתכאיבי לי"

"אתה כזה ילד טוב" היא אמרה לו והסתכלה עליו ברוך, "קום, הולכים למבוך", היא נעמדה במהרה, לא חיכתה לו, והחלה ללכת.

הוא נעמד, לקח את כוס המשקה שלו, שטה חצי ממנו בשלוק ענק, רץ אחריה וחיבק אותה מאחור.

הם עצרו והחלו לרקוד להם לאט ברחבה, הוא מחבק אותה מאחורה, מנשק וסוגד לה לעורף ולגב, והיא זזה עליו בתנועות מעגליות, מזיזה את האגן ואת התחת המושלם שלה באיטיות.

הם היו מוקפים באנשים, ורק אותם ראיתי, כל כך קינאתי בבחור ההייטקיסט הזה, מה יש לו שאין לי? אין צדק בעולם הזה, איך דווקא הוא הגיע לפה עם אחת כזו מושלמת.

סיימתי את כוס המשקה והם ירדו במדרגות אל המבוך, קמתי והחלטתי לרדת לחקור את המבוך גם.

הסתובבתי ובכל פינה ראיתי זוגות עושים דברים שעד אז אוננתי עליהם באופן קבוע, אבל לא ראיתי בעולם האמיתי, הצלפות, סטרפאון, שעווה, שוטים, מגפיים. כל פינה הכילה אקטים סוטים ונהדרים. הסתובבתי כמו ילד בחנות ממתקים.

ואז ראיתי אותה שוב, עומדת על המגפי עקבים שלה, גבוהה וחזקה, אלה סקסית ומושלמת.

הוא שעון על כיסא עץ נדנדה בפינת של חדר חשוך, כל מה שרואים ממנו זה תחת אדום.

היא מצליפה בתחת אדום הזה עם ספנקר עור חום, עם כל מכה אני שומע גניחה עמומה מכיוונו, אבל במקביל, עם כל מכה הוא מבליט את התחת שלו עוד קצת החוצה לכיוונה. שפת הגוף שלו חצויה, מצד אחד, נראה שהוא מנסה לברוח מהסיטואציה, ומהצד השני, להכנס לתוכה עמוקה יותר. מצד אחד נראה שהוא רוצה שהיא תפסיק, ומצד שני, נראה שהוא לא רוצה שזה יפסיק לעולם.

היא המשיכה, הגבירה והאטה קצב, מדי פעם מוסיפה מכה עם יד חשופה ופתוחה. אותה יד שמדי פעם מטיילת על הפה שלו, דוחפת לו אצבעות שהוא מוצץ בשקיקה, מורחת לו רוק על הפנים, מזיינת לו את הפה.

הוא מתמסר לכל מגע שלו, נראה שהם ברקיע השביעי, מרוכזים רק אחד בשני, מהופנטים.

אני מתקרב לאיטי ונעמד ממש קרוב, אני יכול לשמוע את השיחה שלהם מתבהרת.

"אתה נהנה מהרטט?" היא שאלה אותו תוך כדי שהיא מזיינת לו את הפה.

"הרטט נכבה לפני כמה דקות, לא הספקתי להגיד לך" הוא אמר שהיא הוציאה את האצבעות.

"למה לא אמרת לי?"

"אני לא.. הממ.. לא הספקתי".

"אני מאוכזבת. אני רוצה עכשיו שתספור את המכות שלי בקול רם, ואחרי כל מכה, תגיד תודה. אם אתה טועה בספירה, או לא אומר תודה, אני אתחיל מההתחלה, זה ברור?"

"כן, ברור"

היא דחפה לו את הראש בחזרה לעבר המשענת ככה שהתחת שלו עלה למעלה, והחלה להנחית עליו מכות חזקות במיוחד, הוא צרח את הספירה, התפתל והודה לה על כל מכה.

בתשע יכולתי לשמוע את הקול שלו נשבר, בעשר בקושי שמעתי משהו מעבר לאנקות הכאב שלו. 

"אתה יודע למה עשיתי את זה?"

"כעונש שלא אמרתי שהרטט הפסיק"

צביטה בתחת האדום שלו גרמה לו להתפתל כולו, "לא מספיק טוב"

"כי לא אמרתי באותו הרגע"

"לא, מספיק, טוב", צביטה חזקה בתחת אדום שלו גרמה לו לצעוק בקול.

"כי לא אמרתי את האמת".

"ילד טוב, אתה רואה? וזה היה העונש, ועכשיו אתה יכול לסגוד לי לרגליים, הן התעייפו מהנעליים, שים מכנסיים ורד לרצפה".

במהרה הוא ירד לרצפה והיא התיישבה על כיסא לידו, הוא החל להוריד לה את הנעל הימנית ולסגוד לרגל שלה, הוא ליקק בשקיקה, מצץ כל אצבע, עבר עם הלשון בין האצבעות, ליקק את הסוליה של הרגל שלה, לא היה מקום שלא קיבל ממנו טיפול יסודי.

ואותי? הם בכלל לא ראו. הרי עמדתי ממש שם, בוהה בהם, מקרוב, שומע את השיחות שלהם. לא יכול להיות שהם לא רואים אותי, הם כל כך עמוק בתוך זה. אחרי כמה דקות היא לחשה לו בקול נמוך, "אתה רוצה את הפרס שלך?" הוא הנהן בהתרגשות, הרגל שלה עדיין בתוך הפה שלו.

"שים את הנעל בחזרה"

"קח את הפרס שלך ילד טוב שלי"

היא הצביעה על הכוס שלה והוא דחף את הפנים שלו אל בין הירכיים שלה והחל לרדת לה בנמרצות.

"רק אנחנו פה" היא לחשה לו וליטפה לו את הראש.

הוא הגיב בליקוק נמרץ עוד יותר, ראיתי את הגוף של כל אחד מהם זז בתיאום אחד עם השני, הם היו באקסטזה, הם היו בעולם משלהם.

לא יכולתי להתאפק יותר, התכופפתי לכיוונה ושאלתי אותה אם אני יכול ללקק לה את הרגליים, היא הרימה מבט, "לא הבנתי למה אתה מדבר איתי בכלל" היא ירתה לכיווני.

החיוך המושלם שלה היה שטני, מרושע יותר. נבהלתי.

"סליחה" מלמלתי והחלתי להתרחק במהרה.

מבט חטוף אחרון אל עבר האלה המהממת והייטקיסט המצוי חשפו לי סצינה מושלמת, כמעט נפלתי על נשלט אחר מרוב שהתהפנטתי.

היא משכה לו את הראש לאחור בשיער, הוא פתח עיניים מזוגגות ומכורות והסתכל עליה בשקיקה, היא משכה אותו לנשיקה חזקה, יכולתי להרגיש את האנרגיות שלהם מתפוצצות בחדר, אחרי הנשיקה היא דחפה אותו בחזרה לכוס שלה.  

יצאתי מהמועדון והלכתי הביתה, לבד.

שאגיע הביתה אאונן על איזה סרט בדסמי טוב.

איזה בר מזל ההייטקיסט הזה עם הזקן.

 

 

עריכה: למען הסר ספק. לא הפרעתי סשן לאחר, יש לי לב וערכים ❤️

התעורר בי רצון עז היום לכתוב סיפור מחרמן, שיהיה קצת מושפע מכל הדברים המופלאים שראיתי אתמול באורדורה. לספר על איזה סשן מוטרף עם אישה יפיפיה. לספר על רגע שבו ישבתי על הברכיים באמצע הרחבה והסתכלתי בשקיקה על האישה שלידי. 

אבל זה לא הדבר שאני באמת רוצה לספר עליו.

ואני לא רוצה לכתוב סיפור מחרמן.

אני רוצה להגיד לכם תודה, תודה לאנשים הנהדרים שהיו שם אתמול, אנשים שקיבלו אותי כאחד משלהם, למרות שלא הכרתי אותם, תודה לאנשים שמביאים לך חיבוק חזק שגורם לך להתמוסס בתוכו. תודה לאנשים שסתם ניגשו ודיברו וחייכו.

תודה לכולכם, המסיבה אתמול הראתה לי שזה שהקהילה שתמיד רציתי להיות חלק ממנה ופחדתי, היא לא מפחידה בכלל, היא מקבלת ונעימה ונהדרת.

הפעם לא יהיה סיפור מחרמן, אבל אולי זה יגיע אחרי המסיבה הבאה. 

 

שמחתי להכיר את כולכם ❤️

אני מגיע היום לאורדורה בפעם הראשונה בחיים!

 

מתרגש, סקרן וקצת לחוץ. 

הבגדים כבר מוכנים, אני אהיה החנון בעניבת הפרפר והשלייקס האדומים. 

בואו להגיד שלום, מתרגש לפגוש את כולם 💜 

מישהי אמרה לי לאחרונה שאני מאזוכיסט ריגשי, זה לא פעם ראשונה שאמרו לי את המשפט הזה.

בפעמים הראשונות שזה קרה ביטלתי את הדבר הזה בזלזול, אני מכיר את עצמי, אני בטוח לא מאזוכיסט, ובטח שלא ריגשי, ומה זה בכלל אומר אני לא כל כך מבין, אבל אין מצב שאני שם.

אני הרי אוהב דברים פשוטים, אני אוהב לשמח אותה, לעשות לה טוב, להקל עליה, להסב לה עונג, לסגוד לה ולצחוק איתה.

אז נכון, אני גם אוהב להיות נעול בכלובון צניעות קטנטן ולקבל דילדו בתחת, אבל זה לא מאזוכיזם ריגשי, זה פשוט טעם טוב בסקס.

אבל עוד ועוד נשים המשיכו להגיד לי את זה - "אתה ממש אוהב השפלות, אה?" ואני מסתכל עליה בעיני עגל ואומר, "לא יודע, אף פעם לא ממש ניסיתי."

וזה נכון, באמת לא ניסיתי השפלות, למיטב ידיעתי.

נכון שלא מזמן מישהי דחפה לי כף רגל לפה תוך כדי שהיא שיחקה בטלפון. 

אבל זה לא היה משפיל.

נכון שלא מזמן מישהי נעלה אותי, ואז הביאה אותי לאורגזמה הרוסה עם ויברטור על הכלוב תוך כדי שהיא צוחקת.

אבל זה לא היה משפיל.

והיום שיחקתי משחק קבוצה עם כמה חברים וידידות שהיה בו אלמנט משמעותי של לוחמה פסיכולוגית, ובאחד הסיבובים הרגשתי איך אני מפסיד, והרגשתי איך.. גברת כלשהי בתוך הראש שלי.

הרגשתי איך כל רגע שחולף הוא רגע מתוכנן על ידה כדי להביא לכדי תוצאה רצויה.

הרגשתי שדבר איננו מקרי, שכל מילה, כל תנועה, כל שנייה, חשובה.

הרגשתי איך היא משחקת בי כמו בטרף.

הרגשתי רדוף, חלש, חסר שליטה.

וחייכתי מאוזן לאוזן.

לא יכולתי להפסיק לחייך, כל רגע שעבר, גרם לי להנאה גדולה יותר, הרגשתי איך אנשים מסביבי נעו בחוסר נוחות בכיסא, גם הם הרגישו במשחק המוחות הזה, וזה היה להם לא נעים.

ואני? לא יכול להפסיק לחייך.

ואז נפל לי האסימון, פתאום הבנתי הכל.

שאדם משחק לך ברגש, משחק לך במוח, אז אתה יודע, בוודאות מוחלטת, שאתם על אותו הגל.

לא רק שאתם על אותו הגל, הוא עושה לך בריכת גלים בתוך המוח. זה החיבור המנטלי המוחלט.

 

שיט.

אני באמת מאזוכיסט ריגשי.

"בדס? מה אתה אחד האנטישמים האלה? אני לא מבינה, איף כל השמאלנים האלה השתלטו גם על המדינה איך עוד פעם נפלתי על אנטישמי כל פעם זה קורה לי יא-אללה איתכם מה נסגר עם כל הגברים בתל אביב?"

רציתי לעצור אותה, באמת שרציתי, אבל היא נראתה כאילו היא צריכה לפרוק איזה כעס לא קשור.

"לא לא, לא בדס, בדסמ"

"מה זה הבדסמ הזה? אני לא מבינה".

 

שאלה כל כך פשוטה על פניו, מה זה בדסמ.

אני יכול לחשוב על כמה תשובות, את חלקן ניסיתי, את חלקן עוד לא.

 

אופציה א' - המגדיר הלאומי.

"ההגדרה המילונית של בדסמ זה בעצם Bondage Discipline Sadism Masochi" ולפני שאספיק לסיים את ראשי התיבות אני אשמע צעקה של "מה אתה פסיכופט אמאלה" ואראה אותה בורחת אל האופק.

שזה טוב, כי אני לא יודע מה הייתי עושה אחרי זה. כי פתאום אני עלול למצוא את עצמי בדיון טכני על אקטים ספציפיים ומסיבות.

 

אופציה ב' - חנופה למיינסטרים

"זוכרת את הסרט 50 גוונים של אפור? אז זה מהעולם הזה, אבל בכלל לא ככה, כי הסרט הציג את זה גרוע ומאוד אטום, וזה אמור להיות מלא אהבה ואינטימיות, ובמקום זה הספר מפגר ממש, וכל קשר בינו לבין בדסמ כמו שאני חווה אותו הוא מקרי בהחלט, ובכלל לא ברור בכלל שמה שהלך שם היה בהסכמה, וגם שם זה Maledom ואני יותר מעוניין ב Femdom, ובקיצור, זה היה דוגמא נוראית.. הממ.. אז זה כאילו קצת כמו שם, אבל בכלל לא כמו שם"

"וואלה? חבל כי ממש אהבתי את הסרט, איזה חתיך וגבר על כריסטיאן הזה, חבל שאין כאלה במציאות"

 

אופציה ג' - המתחמק 

"קשה להגדיר את זה, כאילו זה ה… הממ… נו איך אני אגיד את זה… זה כזה איך שאני חווה מיניות ומייצר אינטימיות, את מבינה?" אני אומר תוך כדי שאני מדבר לכיוונה הכללי של המלחייה שעל השולחן. "זה כאילו לא חייב לערב אקטים ספציפיים או צעצועים, זה יותר הדינמיקה כזה, את מבינה? זה כאילו… לא יודע איך להגדיר את זה"

"כן כן אני לגמרי מבינה נשמע הגיוני" - היא ממלמלת תוך כדי שהיא אוספת את הדברים שלה מהשולחן, היא לא מבינה, היא רק מחכה לברוח ברגע שאני אחזור להסתכל למלחייה להמשיך את המונולוג המתחמק.

 

אופציה ד' - האופציה שלא קיימת.

האופציה שבא יש לי כוח על אחד שאף אחד לא מדבר עליו אף פעם. הכוח על שלי הוא לגעת לאדם אחר ביד, ולשדר לו רעיון, ממש כמו שעושים החייזרים בסרטים.

דמיינו את זה, בר ויסקי העשוי מעץ כבד, אווירה חשוכה ומלאת עשן אופפת את האוויר.

דייט ראשון, היא מסתכלת עלי בעיניים טובות תוך כדי שאני מספר איזה סיפור,אנחנו צוחקים ונהנים, זו מנת הויסקי השלישית שלי. מגיעים לנושא הכואב של הערב, רווקות מאוחרת, איפה טעינו, ואיך הגענו לפה.

האווירה נהיית רצינית, אני מספר את הסיפור שלי ובסופו, מכניס חיבור לבדסמ.

"חלק מהבעייה בקשר הייתה היכולת שלנו לייצר אינטימיות וקשר אותנטי וריגשי, אני מרגיש שחלק מזה נובע מהעובדה שאני נמצא על הספקטרום הבדסמי, והיא לא."

"מה זה הספקטורם הבדסמי?"

ואז זה קורה, ההזדמנות שלי, אני נוגע בה בפעם הראשונה בדייט מאז החיבוק בהתחלה ומניח את כף היד שלי עף היד שלה, "תני לי להראות לך."

 

ואז היא רואה הכל. 

היא רואה את עצמי הקטן בן ה6 קושר את עצמו עם חבלים, את העונג הפיזי שאני מקבל מחוסר אונים, את רמת הביטחון והאמון שאני צריך לתת באדם, את האינטימיות שזה מייצר אצלי.

היא רואה עד כמה אני תמיד דואג לרצות ולספק, בסקס ובחיים עצמם. היא רואה את הפעמים שדאגתי והענקתי מלב שלם, את הרצון שלי לראות בה אלה ולענג אותה כל היום וכל הלילה ואת הרצון שלי להקל עליה ולעזור לה להפוך לגרסא הטובה ביותר שלה.

היא רואה את הפטישים שלי, איך הם נוצרו, ואיזה ערך עצום אפשר לקבל מהם בתוך מערכת יחסים, היא רואה איך כל אחד ואחד מהם נועד כדי לספק פונקציה מסויימת בקשר ככה שאפשר לייצר קשר אופטימלי.

היא רואה אותי ומסתכלת לי בעיניים, המבט שלה מתחלף.

חיוך ענק נמרח לה על הפנים, "זה בדסמ? למה אף אחד לא אמר לי קודם, אצלנו קוראים לזה להיות ג'נטלמן"

היא נשענת קצת לכיווני, היא יודעת עכשיו שאני רוצה אישור לפני שאני ניגש לנשיקה.

אני נשען קדימה ומנשק אותה.

היא תופסת לי את השיער ומושכת לי את הראש אחורה, "אתה הולך להיות שלי", וחוזרת לנשק אותי,

ואני מתמוגג לשלולית ומתמסר.

 

כי בדסמ זה לא סביב האקטים שכן עושים או לא עושים, זה סביב קבלה, ואהבה, ולהיות שייך, להיות בבית.

 

 

אופציה ה' - הכי טוב שיש

בהינתן העובדה שאני לא יכול לעשות את אופציה ד', אני צריך למצוא חלופה.

והאופציה היחידה האפשרית זה להסביר את עצמי טוב יותר, להיות יותר פגיע.

לא מספיק לזרוק רימון, צריך גם לדעת להכיל אותו ולהבין עד כמה המידע הזה מערער את הצד השני.

כל כך קשה לי להוציא את המילים האלה מהפה, שאני אפילו לא יודע להעריך עד כמה קשה לשמוע אותן.

אבל אני לא יודע איך לעשות את זה זה במילים, בדייט ראשון, בהיכרות אפסית.

 

 

כפי שהפוסט הקודם שלי מרמז - התחלתי לנעול את עצמי לפני כמה ימים במהלך עבודות הבית.

 

ואז תוך כדי שהפלאג רוטט בתוכי ואני תולה כביסה, עברה לי מחשבה בראש - למה בעצם רק במהלך עבודות הבית?

אני יכול להיות נעול גם בעבודה, ובחדר כושר, ובמפגשים עם חברים. 

הרי האמת היא, שאני מרגיש הרבה יותר... בבית שאני נעול. 

זה מרגיש נכון. 

 

אז לפני כמה ימים החלטתי שאני אהיה נעול כל הזמן, וזמן השחרור היחידי שלי יהיה שאני יוצא לדייטים עם נשים - אלא רגעי השחרור היחידים שלי מעתה. 

אין דייט? אין שחרור. 

 

וכדי לעשות את העניין הזה קצת יותר כיפי, אז כל יום שאני נעול אני *חייב* להיות עם הפלאג הרוטט שלי לפחות חצי שעה.

וככה הערבים שלי נראים עכשיו. 

 

והאמת? חיי הרווקות מעולם לא היו כאלה סוטים 😍

בתור רווק שגר לבד, לא פשוט לתחזק בית נקי. 

כביסה, כלים, בישולים, רצפות.

מה לא. 

 

ולנקות זה מבאס. 

אז מצאתי פתרון. 

 

פתאום ניקיון הפך להיות כיף והבית מבריק מאי פעם. 

ולמי שלא מזהה, זה פלאג עם רטט דרך אפליקציה 😍