יש בי מקום שדורש להתבטא לא דרך מילים רגילות, אלא דרך שליטה, דופק ואוויר. כשהלב שלי דופק מהר — לא מבהלה, אלא מעוצמה פנימית שזורמת — אני יודעת שאני במקום הנכון.
הוא כורע. הראש שלו מעט מורכן, אבל כל הגוף דרוך. אני לוקחת את הרגע הזה — ועוטפת אותו. עיניים מכוסות. חושיו מכוונים פנימה, אל הצליל של הנשימות, אל צלילי גופי.
המסכה שאני מחזיקה פשוטה. כמעט תמימה. אבל כשאני מצמידה אותה לפניו וסוגרת את הפתח ביד, היא כבר לא רק מסכה. היא שער לשקט. או לסערה.
"נשום," אני לוחשת. ואז שקט.
הוא לוקח אוויר.
"עכשיו… חכה."
יד אחת שלי על הפתח, השנייה על החזה שלו. אני מרגישה איך הוא שומר על עצמו יציב, איך הוא סופר איתי בראש. אחת... שתיים... שלוש…
אני מרפה.
והנשימה שלו מתפוצצת החוצה כמו נהר שנעצר לשנייה אחת יותר מדי.
אני לא חייבת לשאול אם הוא רוצה עוד. אני רואה את זה. בכל סנטימטר של הגוף שלו. אבל אני שואלת בכל זאת:
"עוד פעם?"
הראש שלו מהנהן, כמעט בלי שהוא שולט בזה.
"אתה אפילו לא יודע כמה זה מדליק אותי שאתה כזה מוכן. כזה שלי."
אני צוחקת בלחש, מניחה אטב קטן על העור שלו במקום שלא רואים. הוא מתכווץ. לא מרפא. מחכה.
הפעם אני מוסיפה: שתי אצבעות שלי סוגרות על הנחיריים. הפה שלו תפוס — לא סתם. עסוק. הוא מבין את כללי המשחק. אני צופה בו נאבק — לא נגד, אלא בעד. מנסה להחזיק עוד שנייה, עוד דופק.
כשהוא מתמסר כך, אני מרגישה שאני מתמלאת. כאילו כל הלחץ מהעולם החיצון מחליק החוצה דרך הקצב שהוא נושם, דרכי.
וכשהכול נרגע — כשהוא שוכב שם, מתנשף, לחיים סמוקות — אני יושבת לצידו, מניחה יד על הלב שלו.
"תודה," אני אומרת. "עכשיו אני יכולה לחזור לעולם."
הסערה שבי נרגעה. אני חדה יותר. מחוברת יותר.
שלמה.