כוח האהבה

מכירים את הרגעים האלה שהמוח שלכם פשוט מפסיק לעבוד, ואתם עושים משהו מטופש שרק אחר כך אתם מבינים כמה זה נראה רע? אז זה מה שקרה לי השבוע.

​עמדתי ברחוב כשאני מחפשת את המפתחות בתיק. לפני שיצאתי מהבית לקחתי שני גזרים לנשנש, והם היו לי ביד. יד אחת מחטטת, יד שנייה מחזיקה גזרים... לא עובד. הייתי חייבת שתי ידיים כדי למצוא את המפתחות האבודים.

​בצעד שנראה לי באותו רגע הגיוני לחלוטין – פשוט תקעתי את שני הגזרים בפה. כן, כן. ידעתי שזה נראה מוזר, אבל למי אכפת, אני רק רוצה למצוא את המפתחות!

​חיפשתי, מיששתי, ניסיתי אפילו "להשתמש בעיניים" ושום דבר. המפתחות נעלמו.

​פתאום, אני מרגישה משהו רטוב על היד שלי... היד שעדיין מחטטת בתיק. אני מסתכלת למטה וקולטת שובל... אוקיי, בואו נגיד את זה בעדינות, שובל מכובד של רוק, שנוזל ישירות מהפה שלי (מפלס את דרכו בשביל שבין שני הגזרים) אל היד שלי שבתוך התיק.

​באותו רגע הבנתי איך אני נראית. גזרים בפה, ריר שנוזל, מחטטת בתיק כמו משוגעת. הסיטואציה נראית לא טוב. וכשזה לא היה רק קצת רוק, אלא כמות מרשימה בהחלט... מסתבר שגזרים בפה זה מתכון בטוח לייצור מוגבר של נוזלים 🤦‍♀️

​אחרי שסוף סוף מצאתי את המפתחות (וניקיתי את היד והתיק), עליתי לאוטובוס. ישבתי שם, אכלתי את אחד הגזרים (כי מה לעשות, הייתי רעבה), ולא יכולתי שלא לשים לב שהנהג מסתכל עליי במראה ובוהה. והמוח שלי, שעדיין היה במצב "פאדיחות", התחיל להריץ סרטים: מה יקרה אם אני אתגרה בו? אשחק עם הגזר בצורה מפתה? אתן לעצמי כמה מכות קלות על הלחי איתו? אעביר אותו על השפתיים? לא... ללקק נראה לי מוגזם מדי, פרובוקציה ישירה... חחחחח חייכתי.

​כשחזרתי הביתה, לא יכולתי להתאפק וסיפרתי לחברה את הסיפור, כולל החלק המביך עם הרוק והמחשבות באוטובוס. רציתי לראות איך היא תגיב. בכל זאת, אלה הרגלים ומחשבות שאני צריכה לוודא שהיא "זורמת" איתם.

​והיא? היא פשוט אמרה לי עם חיוך ממזרי: "היית צריכה לקחת את הגזר, ואיך שאת קמה לתחנה שלך, לתת לעצמך כמה מכות על הטוסיק, כדי לראות איך הוא יגיב".

​זה פשוט הפיל אותי מצחוק. זה גרם לי להרגיש שבאותו רגע אני אוהבת אותה יותר. זה נכון שיש מעט מאוד אנשים כאלה בעולם, אבל כשמוצאים את הנפש התאומה שלך, שזורמת עם הראש השובב שלך – זה הדבר הכי כיף בעולם.

​אז כן, זה היה מגעיל, מביך ומוזר בטירוף. אבל בעיניי? זה בעיקר ממש, ממש מצחיק.

קרה לכם משהו דומה?

בפעם הראשונה שעשינו את זה בחוץ, תחת האורות המהבהבים והרעש, הכל הרגיש אחרת. ויתרתי על הנוהג המוכר של הבית והשקט לטובת משהו חשוף ויצרי הרבה יותר. בנינו מתח דק ושברירי בין שיחות בפינות חשוכות לפגישות קפה קצרות באור יום, רק כדי לוודא שאנחנו לא רק יצורי לילה, אבל הרגע שבו עלינו על הרחבה במועדון היה המבחן האמיתי. שם, מול כולם, התחלנו את הגילוי שלנו צעד אחר צעד.

​זה התחיל בחקירה כשהוא יורד אליי, מרגיש את הגוף שלי מעליו כשאני מדייקת אותו לכל נקודה, ומשם זה עלה שלב – הוא על שש, זוחל תחתיי כשאני עומדת עליו בביטחון, נאחזת בצינורות שבתקרה כדי לשמור על שיווי משקל בזמן שאני מצליפה בו ונועצת אצבעות בנקודות הלחץ שלו.

​ואז הגיע הרגע שבו הכל התנקז לתוך הפרקטיקה של מאמי. לבשתי בגד שמאפשר לי לחלוץ שד בקלות ולתת לו לינוק ממני, להתמסר לחלוטין לצורך הזה שם בלב המועדון. כשהוא סיים, והאווירה כבר הייתה טעונה בחשמל, עברתי לחבלים. יצרתי לו מעטפת שלמה, קשירה מהודקת שמתלבשת כמו טיטול תומך סביב הגוף שלו, כשהביצים שלו חפונות וסגורות היטב בתוך פקעת החבלים.

​בזמן שהוא היה קשור כך ומונח על הרצפה, הצבתי לו את הגבול האחרון: דחפתי לו את המוצץ והבהרתי לו שכל עוד הוא לא מוצץ אותו בהתמסרות מוחלטת – אין רכיבה. כיוון שהוא ביצע את המשימה למופת ונצמד למוצץ בציות מלא, עליתי מעליו. זו הייתה רכיבה ממוקדת בתוך השקט של החבלים. תוך כדי התנועה המשכתי להתכרבל בתוכו, ובכל תנועה שלי משכתי בחבלים שחפנו אותו, מגדילה את הלחץ על הביצים שלו ומהדקת את השליטה, עד שהגעתי לשיא שלי וגמרתי עליו כשהוא משמש לי כקרקע יציבה וכנועה.

​ומכיוון שהוא היה כל כך מתוק ומסור בתוך ה"טיטול" שקשרתי לו, סיימתי את הסשן בחותם צבעוני, קעקועים ראויים לילד טוב – חד קרן ודמות הלו קיטי שעיטרו לו את הישבן והפכו את כל הסיטואציה למפגן של צבע ותשוקה. הניגודיות הזו, בין הלחץ של החבלים והרכיבה לבין הציורים המתוקים, הפכה את הזיכרון של הפעם הראשונה בחוץ למשהו חם ובלתי נשכח.

צירפתי לכם כאן את התמונה עם הקעקועים שהשתמשתי בהם.

​יש לציין שהלו קיטי היא הרבה מעבר לסתם דמות מתוקה. המוטו שמוביל אותה הוא, אף פעם לא יכולים להיות לך יותר מדי חברים. ויש משהו באנרגיה הזו, שמזכיר קצת את המיתוס של חד-קרן – שילוב של משהו נדיר, פראי וטהור בעת ובעונה אחת, כזה שלא פוגשים כל יום אבל כשזה קורה, זה משאיר חותם.

ואני סקרנית לגביך, האלמוני/ת שבקהל: איזו חוויה עברה עליך במפגש כזה במועדון? האם מצאת את עצמך בסיטואציה שהתפתחה לקשר מתמשך, או שזה נשאר ברגע חוויתי וחד-פעמי? איך הדינמיקה הזו הרגישה לכם מהצד השני?

בפרופיל שלי מופיעה המילה "פומבית", וזה גרם לי לחשוב מה זה בעצם אומר עבורי. יוצא לי לפגוש גברים שמחפשים דיסקרטיות מוחלטת, ואני מוצאת את עצמי תוהה על הפער הזה. בשבילי, פומביות היא סוג של מבחן פנימי לאמת שלי.

​זה מתחיל ברובד הכי אישי. יש הבדל עצום בין לחשוב לעצמי בלב שאני יפה, לבין להגיד את זה בקול רם מול הראי, ובין ממש להתנהגת את זה מול אנשים. כשאני משדרת "אני יפה" גם בלי מילים, אני מרגישה שאני סוגרת מעגל עם עצמי. זה הופך את התחושה לטוטאלית. זה לא שאני חיה באיזו פנטזיה שבה אני תמיד מושלמת ומרגישה בשיא, אני הרי אנושית. ברור שיש ימים קשים שבהם אני מרגישה פחות, אבל בזכות החוויות המעצימות האלה שהן כלפי חוץ, ולא רק משהו שאני כותבת לעצמי ביומן או חווה בתוך ארבעה קירות, הערך שלי מוטמע בי חזק כל כך שהוא פשוט שם. זה העוגן שלי גם כשאני פחות מרגישה ככה.

​מהמקום הזה, של האמת שלי מול עצמי, זה עובר להצהרה שלי מול מישהו אחר. זה כמו לחצות את הרחוב יד ביד – זו הדרך להוציא את מה שקורה בינינו בחדרי חדרים החוצה. כשאנחנו הולכים ככה, אנחנו אומרים לעצמנו ולעולם "זה מה שאנחנו", וזה נותן לקשר תוקף וממשות שפשוט לא קיימים כשמסתתרים.

​ובאותו אופן בדיוק, זה מגיע גם לסשן. אני חושבת שיש חשיבות אדירה לזה שלפחות פעם בתוך מערכת יחסים נקיים סשן פומבי, בסביבה מתאימה ומול קהל שמבין את השפה. אם ב"יד ביד" הצהרנו שאנחנו זוג, בסשן פומבי אנחנו מצהירים על העומק של מי שאנחנו בתוך העולם הזה.

​כשאני נמצאת בתוך סיטואציה של התמסרות או נתינה מול עיניים של אחרים, אני נאלצת להתעלות מעל המבוכה או הלחץ. זה דורש ממני להיות כל כולי שם, וזה מוכיח לי שהרגש והחיבור בינינו כל כך חזקים שהם פשוט מאפילים על כל רעש חיצוני. הנוכחות של האנשים מסביב היא לא כי אני צריכה מהם אישור, אלא כי החוויה העוצמתית הזאת מול עדים פשוט מחזקת את תחושת הגושפנקה אצלי. זה נותן לזהות שלי קיום ממשי בעולם.

​אני יודעת שזה לא תמיד פשוט. יש אנשים שחווים פחד מול קהל או קשיים רגשיים שהופכים פומביות למשהו מאיים, ואת זה אני מקבלת בהמון אהבה וסבלנות. אבל במקום שבו אין את החסמים האלה, אני פשוט אדם פומבי. זה חלק מהערכים שלי והדרך שבה אני חווה את העולם. בסוף, זה לא עניין של נכון או לא נכון, אלא פשוט עניין של התאמה. ולמי שתוהה - לא, אני לא דיסקרטית 🙂

​אתם מרגישים שפומביות היא כלי שמעצים אתכם, או שהיא מרגישה לכם כמו חשיפה מיותרת?

לפעמים אני מרגישה שבעולם השליטה קצת הלכנו לאיבוד בתוך ההגדרות, ושכחנו את הדבר הכי בסיסי: אנחנו קודם כל בני אדם עם גוף. גוף שנועד להרגיש.

​אני רוצה לשים על השולחן נושא שמרגיש לי לפעמים כמו פיל בחדר – העניין הזה של "להתעסק" באיברי מין, לרדת, לענג ישירות. יש איזו תפיסה שגורסת שאם יש עינוג כזה, זה איכשהו "פוגע" בהיררכיה. בעיניי? זו בורות. כי כשמסתכלים על זה לעומק, העינוג הזה הוא המנוע של הדינמיקה משני הצדדים שלה.

​אם את בצד השולט, היכולת שלך לשלוט בעונג של האחר – לדעת בדיוק איפה לגעת, באיזו עוצמה ומתי להפסיק – זו העוצמה הכי גדולה שיש. את לא "משרתת" אותו, את מנהלת את מערכת העצבים שלו. את משתמשת בפלא האנטומי הזה – אם זה הפין עם רשת קצות העצבים הרגישה שלו או הדגדגן עם 8,000 צמתי העצבים שלו – כדי להביא אותו לקצה. זו שליטה אבסולוטית.

​ומהצד השני, כנשלטים? שם זה מגיע למקום של ריצוי בדרגה הכי גבוהה. כשנשלט או נשלטת מעניקים עונג לשולטת שלהם, הם בעצם לומדים לקרוא את הגוף שלה, להיות קשובים לכל נשימה, לרצות ולענג מתוך התמסרות טוטאלית. זו הדרך שלהם לבטא את ההתמסרות לשלטון שלה, לתת לה את השליטה המלאה על התגובות שלהם ועל העונג שלה. זה לא "יוצר" את המלכות שלה – המלכות שלה שם והיא לא תלויה בדבר – אבל זה מאפשר לה לבטא אותה דרך הגוף שלו.

​בסוף, איבר המין הוא לא סתם "עוד חלק", הוא השפה שדרכה אנחנו מתקשרים. כשמישהו מוציא את האפשרות הזו מהלקסיקון בגלל פחד על המעמד שלו, הוא פשוט מוותר על הכלי הכי חזק בארגז הכלים. אני מחפשת את החיבור שמתחיל בלהכיר את הפרטנר שלי מהשורש, מהמקום הכי אותנטי, ורק משם להחליט איך אנחנו בונים את הדינמיקה שלנו.

​אני כותבת את זה כדי לעורר מחשבה: האם אתם משאירים את האיבר והעונג ממנו מחוץ לדלת כדי "לשמור על התפקיד", או שאתם חושבים ששם נמצא חלק מהעוצמה האמיתית? 

לפעמים אני חושבת שזה המקום הכי כנה שבו אני פוגשת אותו—בנקודה שבה אני בוחרת לקשור את עצמי.

​זו אני, מול המראה, משילה את השכבות בטקס שכולו דיוק וסדר. יד אחת שולטת, חבל אחר חבל, מניחה את התשתית. היד השנייה נכנעת, מקבלת את ההידוק.

​זו ההזמנה שלי.

​יש בי שני קולות.

האחד—עצמאי, שקט, אוהב את הלבד שלו. זה שבוחר בחבלים, יודע את הפרקטיקות ומנוסה בהן.

והשני… בוער, נועז, חושק. זה שרוצה להיתפס, להיות נוכחת בכל תחושה, לבעור מבפנים.

​כאן אני שואלת את עצמי—איפה אני פוגשת את השולט שיודע להחזיק את כל הקצוות שלי?

זה שמבין שקשירה עצמית היא לא כניעה, אלא הכרזה על מוכנות.

​אני מחפשת מישהו שמבין את השפה. מדיקל, קשירה, אימפאקט, היררכיה… וגם את העונג שנמצא בסדר, בארגון, בחיבור בין המחשבה לגוף.

מישהו שהיד שלו תונח על החבלים שכבר קשרתי, שיידע להוביל ולהעניק, לקחת ולהחזיק, בלי לאבד את המתח הדק שבינינו.

​אני רוצה שהוא יגע בכל השכבות בסקרנות ובכנות.

​איך מוצאים אותו? את השולט שיהפוך את החיבור הזה לשובב, חושני, מדויק ומלא חיים.

כאן, בתוך התמונה הזו, זה מתחיל. במשחק עם המחשבות, בתחושה של החבל על העור, ובידיעה שאני מוכנה.

​מוכנה למישהו שיצית אותי גם ברגש וגם בגוף. בלי גבולות מלאכותיים, רק עם תשוקה אמיתית, נוכחות, ומישהו שיידע להמשיך מהנקודה שבה אני התחלתי.

לפני שבועיים הייתי אצל הספר שלי. מעבר לזה שאני מאוד אוהבת אותו ונוסעת במיוחד בשבילו עד יבנה, גם בשיא הפקקים, אני הכי אוהבת את השמחה שלו.
ואחד הדברים שעלו אצלי במחשבות אחר כך, ממש רגע לפני שהתחילו האזעקות, היה הזיכרון מהדיסקים שכל כך אהבתי לשמוע כשהייתי צעירה יותר – המוזיקה שהייתי רוקדת איתה בבית.
במרכז הבית הייתה מראה גדולה בגודל של קיר, והיא הייתה מבחינתי רחבת הריקודים הפרטית שלי.
גם כשהאחים שלי היו בבית, הייתי יכולה פשוט לשים מוזיקה ולרקוד להנאתי — לפעמים שעה שלמה. ריקודי בטן, היפ הופ… מה לא. ככל שעשיתי את זה יותר, ככה אהבתי את זה יותר.
ובדיוק אתמול עשיתי את זה שוב. שמתי את “Surfin’ USA” ברקע ופשוט רקדתי. כן, מסתבר שגם בלי גלשן ובלי אוקיינוס — זה עדיין עובד.
רק שאתמול לא צילמתי…
אבל כן מצאתי סרטון יחסית מהתקופה האחרונה שבו רקדתי מול המצלמה, אז אני משתפת אותו פה. אם זה מעלה למישהו חיוך — עשיתי את שלי 😉
שימשיך לנו יום נפלא. נסו למצוא בתוככם את הרגעים הקטנים והמצחיקים ביום־יום. גם אם לפעמים זה לא פשוט ואתם יותר ממוזמנים לשתף אותי כאן ברגע כזה משלכם ❤️

יש סיפור שקט שמלווה אותי כבר כמעט עשרים שנה – סיפור על יעד, על גוף, על שליטה, ועל כאב שלא תמיד רואים מבחוץ.

הרבה שנים חייתי בתחושה שיש “קו” שאני צריכה להגיע אליו. לא משהו קיצוני. פשוט מספר. יעד. משהו שאם אגיע אליו – ארגיש שסגרתי מעגל. שבפעם הזאת הצלחתי באמת. וכל פעם שהתקרבתי – הייתי גאה. וכל פעם שהתרחקתי – משהו בי נשבר קצת. לא מול אנשים. בפנים.

הכאב לא היה רק אסתטי. הוא היה שקט ומציק. הוא היה המבט במראה בבוקר. הוא היה הוויתור על בגד שרציתי ללבוש. הוא היה ההחלטה לא ללכת למקום מסוים כי “עוד לא”. הוא היה המשפט הקטן הזה בראש: כשאגיע – אז. וכשחיים עם “אז” כזה עשרים שנה, הוא כבר הופך להיות קול פנימי שמנהל אותך.

אני רוצה להגיד משהו בכנות. זה לא סיפור של חוסר ביטחון. זה לא “תאהבי את עצמך וזהו”. לפעמים זה מאבק ארוך בין הרצון להיות שלמה עכשיו, לבין הרצון להוכיח לעצמך שאת מסוגלת. בין קבלה לבין שליטה.

היו שנים שזה היה ממש מאבק. היו רגעים שהרגשתי שאני לא רוצה ללכת לאירוע, לא כי אני לא אוהבת את עצמי – אלא כי אני לא בגרסה שאני חושבת שאני יכולה להיות. וזה כואב להודות בזה. כי מבחוץ אני חזקה. אני מודעת. אני מדברת על ערך ועל עומק. ובפנים יש עדיין ילדה שרוצה להגיע לקו הזה ולהרגיש: עכשיו אני מספיק.

בשיחה פנימית מאוד חשופה הבנתי משהו: גם אם אגיע לקו – כנראה אציב קו נוסף. כי אני אדם שאוהב להתקדם. אבל כשדמיינתי רגע שאין יותר קווים, רק תחזוקה ואהבה – הרגשתי רוגע. וזה הפתיע אותי. כי אולי העייפות שלי היא לא מהמאמץ, אלא מהמרדף.

אני משתפת את זה כי אני יודעת שיש עוד אנשים – גברים ונשים – שמחזיקים יעד ישן בלב. יעד שהפך לסמל. אולי זה גוף. אולי כסף. אולי סטטוס. אולי זוגיות. משהו שאומרים לעצמם: כשאגיע – אז אתחיל לנשום באמת. ואני שואלת אתכם – כמה זמן אתם כבר מחכים ל”אז” הזה?

אני לא מוותרת על היעד שלי. אני קרובה אליו, ואני רוצה להגיע. אבל אני רוצה להגיע אליו ממקום אחר. לא מתוך כאב שמנהל אותי, אלא מתוך אהבה לעצמי. לא כדי להרגיש ראויה – אלא כי אני כבר ראויה, ופשוט בוחרת לסיים פרק.

ואם יש פה גבר שקורא את זה ויש לידו אישה שנמצאת במאבק דומה – אולי לפעמים כל מה שהיא צריכה זה לא פתרון, אלא הבנה. ואם יש פה אישה שקוראת – אולי תדעי שאת לא היחידה שנאבקת בשקט שנים על משהו שנראה קטן כלפי חוץ, אבל גדול מאוד בפנים.

אני לא יודעת אם השקט יגיע בדיוק עם המספר. אבל אני יודעת שהפעם אני לא רוצה לחיות על תנאי. ואני רוצה לשים את הכאב במקום שלו – לא כמנהל, אלא כחלק מהדרך שעברתי.

ותגידו, איפה ה”כשאגיע – אז” שלכם?

אם הייתם אומרים לי לפני שבוע ש"מדיקל" הולך להיות הדבר האהוב עליי, הייתי צוחקת לכם בפנים. בשבילי זה תמיד היה ה-גבול. משהו טכני, אולי קצת מאיים, בטח לא המקום שבו אני אמצא את עצמי נהנית כל כך. אבל בסדנה? פשוט עף לי המוח.

​זה התחיל בזה שאמרתי "יאללה, בואי ננסה", ופתאום מצאתי את עצמי בתוך רצף אירועים הזוי ומדהים. מצד אחד, אני לומדת, משכילה, מתנסה על עצמי, על המודליסטית ועל הנשלטת שאיתי (כן, כן), ומהצד השני – אני פשוט בצלילה חופשית פנימה.

​זה היה רגע כזה שפתאום הכל התחבר. מצאתי את עצמי במקום הכי מוזר ומרגש בעולם: מצד אחד בדום-ספייס של ריכוז שיא ושליטה, ומצד שני בסאב-ספייס מוחלט של התמסרות. חוויתי את שני העולמות בו זמנית, ובאותה סדנה. זה אפשרי בכלל?! (מסתבר שכן, וזה ממכר).

​אני מסתכלת על עצמי מהצד ופשוט לא מאמינה שפעם זה היה גבול עבורי. זה נותן תחושה כל כך עמוקה של "ספייס" שפשוט אי אפשר להסביר במילים, חייבים להרגיש את זה. אז אם יש לכם עוד גבולות שעוצרים אתכם – אולי הגיע הזמן לבדוק אותם שוב.

יש משהו שפעם נשבעתם שלא תגעו בו והיום הוא הפטיש הכי גדול שלכם? ואגב, מישהו פה כבר חווה את הטירוף הזה של להיות בשני ה"ספייסים" בבת אחת, או שזאת רק אני והמזל שלי? 

בשבוע האחרון נפלתי בבית. נפילה פשוטה, יומיומית לכאורה – כזו שלא מתכוננים אליה. היא הסתיימה במיון, והאמת? זה תפס אותי בהפתעה גמורה. בשביל בחורה כמוני – חזקה, מתאמנת, פעילה – לא קל לעכל שמספיק קיר אחד, מכה אחת לא צפויה, כדי להשאיר סימנים. פנס בצד אחד, תפרים בצד השני, ומזכרת מוחשית למה ששבריר שנייה יכול לעשות.

לשמחתי הגדולה, לא הייתה פגיעה באיברים פנימיים, וכנראה שבעוד כשבוע כבר אחזור לעבודה. ובכל זאת, זה לא קל. זה מערער. זה מפתיע.

אני בוחרת להאמין שהסימנים שיישארו איתי לפחות עוד שנה – עם הקפדה על קרם הגנה וכובע – יהיו לא רק זיכרון פיזי, אלא תזכורת מתוקה למה שבאמת חשוב.

ובמקביל לכל זה, הכלב היקר שלנו מתחיל להראות סימני הידרדרות בתפקוד. לפני כשנה וחצי גילו אצלו גידול ממאיר, והוא כבר מבוגר. אני ובעלי מנסים להאריך את הזמן שלו כאן בדרך שתשמור עליו – עם כמה שפחות סבל ועם טיפול מתאים. לשמחתי, הוא עדיין חיוני, עדיין שמח. אני יודעת שהזמן שלו מוגבל, אבל כל יום שאני זוכה להיות איתו, להיות חלק מהשמחה שלו, לצחוק איתו וליהנות ממנו – הוא יום משמעותי. מתנה. כזו שאני מודה עליה באמת.

הלוואי שהתרופות יעזרו גם בלילות, שהלחץ שהוא חווה יפחת, ושכולנו נזכה ליותר שקט.

כל זה מחבר אותי למסר הרבה יותר גדול: מה באמת חשוב. כמה אנחנו צריכים להכיר תודה על האהובים שלנו, על הקרובים אלינו, על הזמן שאנחנו מקבלים איתם.

ובימים האלה אני מרגישה עטופה. מקבלת המון אהבה, אכפתיות ועזרה – מאנשים שיקרים לי, מאנשים שאני עובדת איתם, וגם מכאלה שלא ציפיתי מהם לכזו תשומת לב. זה מחמם את הלב לדעת שיש סביבי מעגל של אנשים שבאמת אכפת להם, ושגם חסרתי להם בימים שבהם אני בבית, בימי מחלה.

וגם יש בי תקווה קטנה, שקטה, שאותו אחד יקרא את זה. זה שבא אליי אתמול, ופשוט היה. שהכין לי דייסת שיבולת שועל טעימה, מנחמת, עוטפת, עם תוספות מתוקות מעל – בדיוק כמו שצריך ברגעים כאלה. ושמעבר לזה, הביא לי שוקולדים שאני כל כך אוהבת, בהתאמה אישית מדויקת למשהו שחיפשתי כבר זמן, או שדיברתי עליו פעם, או שפשוט חי בתשומת הלב שלו אליי. זה מראה לי עד כמה הוא רואה אותי, אכפתי, נוכח, ואוהב. ואני מעריכה את זה מאוד. לפעמים המחוות הקטנות, הן אלה שאומרות הכי הרבה.

זה מחזיר אותי שוב ושוב למעגל של הודיה. של אושר פנימי. זה מחזק קשרים, יחסים, ומרגש אותי עד דמעות.

אז אני רוצה להגיד תודה:

תודה על הבריאות.

תודה על האנשים הטובים שמקיפים אותי.

תודה על האהבה.

תודה לך.

ותודה גם לי – שלמרות שזה לא פשוט, אני יודעת לעצור, להקשיב להנחיות, להעריך את מה שיש, ולדאוג לעצמי. גם כדי לא להדאיג את האנשים שבאמת אכפת להם ממני. כי אני רואה איך כאב שלי יוצר כאב אצל אחרים, ואני רוצה לשמור גם עליהם.

מעניין אותי לדעת, מה הדבר הזה בחיים שלכם שנותן לכם תזכורת למה שחשוב באמת ביומיום, מחזק את מערכות היחסים שלכם, וגורם לכם להרגיש משמעותיים בתוך השגרה?

השבוע הזה נגמר, והגיע הרגע שלי לשחרר רסמי את המושכות. זהו טקס המעבר שלי לסוף השבוע – השער שדרכו אני עוברת מאנרגיה של ניהול ושליטה לאנרגיה של התמסרות.

​אני מתיישבת מול המסך וצופה בסשן. אני רואה את הנשלטת שם, וכל מה שאני רוצה זה להיות במקומה – פשוט להוריד את הידיים מההגה ולתת למישהו/י אחר/ת להוביל. ואז מגיע הרגע שבו מופיעה האש. וזה מטורף, כי למרות שיש מסך שמפריד בינינו, החום הזה עובר אליי בקו ישיר.

​כשאני רואה את המגע של האש על העור שלה, אני רסמי מרגישה את הצמרמורת ואת החום אצלי בגוף. זה מרגיש לי כמו שליכטה של חום ישר לנשמה, כאילו האש הזאת מנקה את כל המתח שלי דרך העיניים. אני בן אדם שחם לו, שחייב להרגיש דברים על אמת, והצפייה הזאת מאפשרת לי לחוות פורקן עמוק. במקום הזה אני לא צריכה "להחזיק" כלום. אני מרגישה איך הנפש והגוף שלי הופכים לאחד, והאש הזאת שורפת את כל הברבורים של אמצע השבוע ומשאירה אותי נקייה, שקטה ומוכנה פשוט להיות.

​

ומילה אחת אישית לכם, הקוראים שלי 🫶

תודה רבה על זה שאתם איתי ברגעים מהיומיום, בפשטות, לפעמים קוראים, מסמנים לייק או מגיבים. תודה על זה שאתם איתי.

​ואני ממש סקרנית לשמוע – איך נראה "טקס המעבר" שלכם לסוף השבוע? מה השליכטה שלכם לנשמה שגורמת להרגיש שסוף סוף אפשר לשחרר את המושכות?