השמש נטתה לשקוע, שולחת קרניים אחרונות של אור זהוב אל תוך חלל הדירה. עמדתי במטבח, שוטפת את הכלים מארוחת הערב, והמחשבות נדדו אל עבר רגעים של תשוקה שהודחקו זמן רב מדי. המים החמימים זרמו על ידיי, מזכירים לי את המגע הרך של אהבה עצמית, והלב פעם בקצב מואץ.
“מתי לאחרונה הקדשתי זמן לעצמי?” תהיתי בלבי, מרגישה את הצורך העמוק לחיבור פנימי. החלטתי שהערב יהיה שונה. הערב אתמסר לעצמי, לגופי, לנשמתי.
לאחר שסיימתי את מטלות הבית, נכנסתי למקלחת חמה, המים העוטפים שוטפים מעליי את עייפות היום. הנחתי לעצמי להתענג על התחושה, מרגישה את החום מחלחל פנימה, מרפה את השרירים ומרגיע את הנפש.
כשיצאתי, עטפתי את גופי בחלוק ורוד ורך, והתיישבתי על הספה בסלון. האורות העמומים יצרו אווירה אינטימית, ונר ריחני הפיץ ניחוח עדין של וניל. התזתי מעט מבשם על ריפוד הספה, מוסיפה שכבה נוספת של פינוק לחושים.
הייתי במחזור, ולכן בחרתי להשתמש בשני אביזרים חיצוניים בלבד. הבאתי גם אצבעון, כי יש משהו נעים במגע ללא רטט, משהו שמרגיש לי יותר כמגע אנושי.
התחלתי עם האביזר הגדול והחדש, מעבירה אותו בעדינות על פני עורי, מרגישה את התחושות מתעוררות לאטן. המעגלים שיצרתי על פני עורי היו כמו ריקוד עדין, כל תנועה מעירה את הגוף לחיים.
“הדרגתיות,” חשבתי לעצמי, “תני לעצמך זמן.” אבל הגוף, כמו אש בוערת, דרש יותר. החום התפשט בתוכי, ממיס כל מחשבה טורדנית, משאיר רק תחושה טהורה של עונג.
אהבה עצומה הציפה את ליבי, כמו יד עדינה הלוחצת על בית החזה, וכל נשימה עמוקה הביאה עמה דמעות של התרגשות. “איפה כל הטוב הזה היה עד עכשיו?” תהיתי, מרגישה את התודה מתפשטת בתוכי.
העברתי את האביזר בתנועות עדינות מצד לצד, כל נגיעה שולחת גלים של עונג בכל גופי. הייתי כבר מגורה לחלוטין, מבינה שהמגע הקטן ביותר יכול להמיס אותי.
עברתי לאביזר הקטן יחד עם האצבעון, נהנית מהמגע הנקודתי שכל אחד מהם העניק לי. לא רציתי שהרגע יסתיים. ברקע, שירים רומנטיים בצרפתית הוסיפו לאווירה, מגבירים את התחושה הנוסטלגית והחושנית.
גופי החל לרעוד כשלחצתי את האצבעון פנימה ומעלה, וביד השנייה טיילתי בעדינות על פני עורי. הרגשתי את הלב פועם בחוזקה, והוספתי תנועות עדינות של האגן, מרגישה את הרטיבות מתפשטת, ממלאת אותי בתחושת חיות.
“אני יכולה להישאר כך לנצח,” חשבתי, לא רוצה שהרגע יסתיים. בשיא העונג, הדמעות והגניחות התמזגו יחד, הרגליים נמתחו בפוינט, כמו אנטנה הקולטת כל תחושה, הראש התרומם מהכרית, הפה פעור, לא מוצאת את המילים לתאר את מה שאני מרגישה.
רק גניחות נשמעו, מרגישה שאני עפה, חופשייה, כל יכולה. כמה זה טוב!
לאחר שהסערה שככה, נשכבתי על הספה, הנשימות חוזרות לקצב רגיל, והלב מתמלא בשלווה עמוקה. ידעתי שהקדשת הזמן לעצמי הייתה הדבר הנכון, והבטחתי לעצמי לעשות זאת לעיתים קרובות יותר.
הערב הזה היה מתנה לעצמי, תזכורת לעשות זאת לעיתים קרובות יותר ולחשיבות של אהבה עצמית. אני מרגישה כמו סוללה שהוטענה מחדש, מוכנה להתמודד עם העולם בחיוך.
בפעם הבאה שארגיש שהחיים לוחצים, אזכור לקחת פסק זמן, לפנק את עצמי ולהתמלא באנרגיות חדשות. כי בסופו של דבר, אם לא אדאג לעצמי, מי יעשה זאת במקומי?