בשבוע האחרון נפלתי בבית. נפילה פשוטה, יומיומית לכאורה – כזו שלא מתכוננים אליה. היא הסתיימה במיון, והאמת? זה תפס אותי בהפתעה גמורה. בשביל בחורה כמוני – חזקה, מתאמנת, פעילה – לא קל לעכל שמספיק קיר אחד, מכה אחת לא צפויה, כדי להשאיר סימנים. פנס בצד אחד, תפרים בצד השני, ומזכרת מוחשית למה ששבריר שנייה יכול לעשות.
לשמחתי הגדולה, לא הייתה פגיעה באיברים פנימיים, וכנראה שבעוד כשבוע כבר אחזור לעבודה. ובכל זאת, זה לא קל. זה מערער. זה מפתיע.
אני בוחרת להאמין שהסימנים שיישארו איתי לפחות עוד שנה – עם הקפדה על קרם הגנה וכובע – יהיו לא רק זיכרון פיזי, אלא תזכורת מתוקה למה שבאמת חשוב.
ובמקביל לכל זה, הכלב היקר שלנו מתחיל להראות סימני הידרדרות בתפקוד. לפני כשנה וחצי גילו אצלו גידול ממאיר, והוא כבר מבוגר. אני ובעלי מנסים להאריך את הזמן שלו כאן בדרך שתשמור עליו – עם כמה שפחות סבל ועם טיפול מתאים. לשמחתי, הוא עדיין חיוני, עדיין שמח. אני יודעת שהזמן שלו מוגבל, אבל כל יום שאני זוכה להיות איתו, להיות חלק מהשמחה שלו, לצחוק איתו וליהנות ממנו – הוא יום משמעותי. מתנה. כזו שאני מודה עליה באמת.
הלוואי שהתרופות יעזרו גם בלילות, שהלחץ שהוא חווה יפחת, ושכולנו נזכה ליותר שקט.
כל זה מחבר אותי למסר הרבה יותר גדול: מה באמת חשוב. כמה אנחנו צריכים להכיר תודה על האהובים שלנו, על הקרובים אלינו, על הזמן שאנחנו מקבלים איתם.
ובימים האלה אני מרגישה עטופה. מקבלת המון אהבה, אכפתיות ועזרה – מאנשים שיקרים לי, מאנשים שאני עובדת איתם, וגם מכאלה שלא ציפיתי מהם לכזו תשומת לב. זה מחמם את הלב לדעת שיש סביבי מעגל של אנשים שבאמת אכפת להם, ושגם חסרתי להם בימים שבהם אני בבית, בימי מחלה.
וגם יש בי תקווה קטנה, שקטה, שאותו אחד יקרא את זה. זה שבא אליי אתמול, ופשוט היה. שהכין לי דייסת שיבולת שועל טעימה, מנחמת, עוטפת, עם תוספות מתוקות מעל – בדיוק כמו שצריך ברגעים כאלה. ושמעבר לזה, הביא לי שוקולדים שאני כל כך אוהבת, בהתאמה אישית מדויקת למשהו שחיפשתי כבר זמן, או שדיברתי עליו פעם, או שפשוט חי בתשומת הלב שלו אליי. זה מראה לי עד כמה הוא רואה אותי, אכפתי, נוכח, ואוהב. ואני מעריכה את זה מאוד. לפעמים המחוות הקטנות, הן אלה שאומרות הכי הרבה.
זה מחזיר אותי שוב ושוב למעגל של הודיה. של אושר פנימי. זה מחזק קשרים, יחסים, ומרגש אותי עד דמעות.
אז אני רוצה להגיד תודה:
תודה על הבריאות.
תודה על האנשים הטובים שמקיפים אותי.
תודה על האהבה.
תודה לך.
ותודה גם לי – שלמרות שזה לא פשוט, אני יודעת לעצור, להקשיב להנחיות, להעריך את מה שיש, ולדאוג לעצמי. גם כדי לא להדאיג את האנשים שבאמת אכפת להם ממני. כי אני רואה איך כאב שלי יוצר כאב אצל אחרים, ואני רוצה לשמור גם עליהם.
מעניין אותי לדעת, מה הדבר הזה בחיים שלכם שנותן לכם תזכורת למה שחשוב באמת ביומיום, מחזק את מערכות היחסים שלכם, וגורם לכם להרגיש משמעותיים בתוך השגרה?