השבוע הזה נגמר, והגיע הרגע שלי לשחרר רסמי את המושכות. זהו טקס המעבר שלי לסוף השבוע – השער שדרכו אני עוברת מאנרגיה של ניהול ושליטה לאנרגיה של התמסרות.
אני מתיישבת מול המסך וצופה בסשן. אני רואה את הנשלטת שם, וכל מה שאני רוצה זה להיות במקומה – פשוט להוריד את הידיים מההגה ולתת למישהו/י אחר/ת להוביל. ואז מגיע הרגע שבו מופיעה האש. וזה מטורף, כי למרות שיש מסך שמפריד בינינו, החום הזה עובר אליי בקו ישיר.
כשאני רואה את המגע של האש על העור שלה, אני רסמי מרגישה את הצמרמורת ואת החום אצלי בגוף. זה מרגיש לי כמו שליכטה של חום ישר לנשמה, כאילו האש הזאת מנקה את כל המתח שלי דרך העיניים. אני בן אדם שחם לו, שחייב להרגיש דברים על אמת, והצפייה הזאת מאפשרת לי לחוות פורקן עמוק. במקום הזה אני לא צריכה "להחזיק" כלום. אני מרגישה איך הנפש והגוף שלי הופכים לאחד, והאש הזאת שורפת את כל הברבורים של אמצע השבוע ומשאירה אותי נקייה, שקטה ומוכנה פשוט להיות.
ומילה אחת אישית לכם, הקוראים שלי 🫶
תודה רבה על זה שאתם איתי ברגעים מהיומיום, בפשטות, לפעמים קוראים, מסמנים לייק או מגיבים. תודה על זה שאתם איתי.
ואני ממש סקרנית לשמוע – איך נראה "טקס המעבר" שלכם לסוף השבוע? מה השליכטה שלכם לנשמה שגורמת להרגיש שסוף סוף אפשר לשחרר את המושכות?