הבוקר התחיל עם "אוי" ועם "איי",
הקרסול שלי החליט – "עד כאן, זה יותר מדי!"
הוא אותת לי בבוקר, קצת צלע, קצת התלונן,
חשב שאולי הבוקר במיטה נתנמנם.
אבל אז נעלתי נעליים, נכנסתי ל"מוד",
אמרתי לו: "חביבי, יש לנו יחד עוד המון ללמוד".
איך ששמתי מוזיקה והתחלנו בתנועה,
הקרסול שכח שהוא תכנן איזו דרמה קטנה.
פזמון:
כי אצלנו זה לא 'שחור או לבן',
זה דיאלוג שוטף, ממש כמו ברומן.
אתה מסמן לי, אני מקשיבה,
מתאימים את הקצב, מלאי אהבה.
תודה שאתה מדבר אלי, גוף שלי יקר,
אחרי האימון – כל הכאב כבר עבר.
זה פלא רפואי, או אולי רק כימיה,
איך האימון הופך עבורי לפיזיותרפיה.
הכאב שהיה שם לפני החימום,
נעלם כלא היה, במין קסם עצום.
כנראה שהנפש והגוף בסינכרון כה מושלם,
שהקרסול פשוט אומר: "טוב, אני זורם עם כולם".
אז תודה על הסימנים, על הדיבור הצפוף,
על זה שאנחנו צוות – אני והגוף.
לא מבטלים כלום, רק עושים התאמות,
במערכת יחסים כזאת, אין מקום לדאגות.
מעניין אותי לשמוע – מה הגוף שלכם סיפר לכם היום? הוא היה בעניין של "יאללה לעבודה" או שהוא ביקש יחס מיוחד? שתפו אותי, אני ממש סקרנית לדעת איך זה עובד אצלכם 🤭