ריח, כמו טעם, הוא לא קישוט. הוא זיכרון. הוא שורש.
האם היה לך רגע שבו ריח של הגוף שלך — אחרי מאמץ, אחרי לילה, או ברגע מאוד מסוים — העלה בך חיוך? לא כי הוא “יפה”, אלא כי הוא היה אותנטי? והאם יש ריח שהיה פעם זר לך, ועם הזמן נהיה מוכר, כמעט ביתי?
יש ריח שאני שמה לב אליו יותר ויותר לאחרונה. הוא מופיע אצלי כשאני במחזור. המחזור מביא איתו נוכחות חדשה בגוף שלי, וכשהוא מגיע, גם הריח מגיע איתו. משהו בי נהיה מורגש יותר, מדויק יותר, מדבר יותר.
היום אני במחזור.
וזה לא כל הסיפור.
הריח שאני מריחה היום הוא לא ריח חדש לי — אבל הוא כן חדש אצלי. זה ריח שהכרתי כל החיים. ריח שלמדתי לזהות עוד כילדה. ריח שהיה שייך לאמא שלי. ורק בשנים האחרונות הוא התחיל להיות גם הריח שלי. פעם לא היה לי בדיוק את הריח הזה. זה משהו שנהיה.
כשהייתי קטנה, הייתי מריחה אותו מהפח בשירותים. ריח של תחבושת. ריח חזק, ברור, כזה שנשאר באוויר. לפעמים הייתי מריחה אותו גם כשחיבקתי את אמא שלי. לא ידעתי לקרוא לזה בשם, לא הבנתי איך זה עובד — רק ידעתי שזה הריח שלה.
וזה בלבל אותי.
אמא שלי הייתה אישה נקייה ומטופחת. מתקלחת בבוקר ובערב, ולפעמים מתפנקת במקלחת נוספת גם באמצע היום. מרוחה בקרמים, מסודרת, אסתטית. ובעיניים של ילדה — הריח הזה הרגיש כמעט לא הגיוני. חזק. נוכח. לא “מתאים” לדימוי של ניקיון מושלם. לא ידעתי אם הוא טוב או רע — רק שהוא עוצמתי.
רק הרבה שנים אחר כך הבנתי:
זה לא ריח של חוסר ניקיון.
זה ריח של גוף במצב מסוים.
ריח של מחזור.
ריח של טבע.
פעם — זה לא היה הריח שלי. הגוף שלי דיבר אחרת. הנשיות שלי הריחה אחרת. והיום, בשנים האחרונות, משהו השתנה. לא בבת אחת. בתהליך שקט. הריח הזה הפך להיות גם שלי.
והיום, כשאני במחזור, אני מריחה את עצמי ומרגישה חיבור. לא מבוכה. לא רצון להסתיר. אלא הכרה. זה ריח שלא מתאים לכל אחד, ולא כל אחד יאהב אותו — אבל בשבילי הוא עוצמה. כי הוא מחבר אותי לאמא שלי, לשורשים שלי, ולידיעה השקטה שהגוף שלי יודע.
ואיכשהו, באותה נשימה, זה מזכיר לי וויסקי.
לא כל וויסקי — אלא כזה שיש בו דיוק. שקט. עומק שלא צועק. ריח שמקדים את הטעם. בקבוק יפני, נקי בקווים, לא מתאמץ להרשים. כמו הריח הזה — הוא לא מבקש להיות נעים לכולם. הוא מבקש שיישארו איתו רגע.
פעם לא הייתי בוחרת בו.
הריח היה חזק מדי, הטעם מורכב מדי.
והיום — משהו בי נפתח.
רק בשנה האחרונה התחלתי לאהוב וויסקי באמת. כמו שלמדתי לאהוב גם חלקים בי. הטעמים שלי השתנו. הגוף שלי השתנה. היכולת שלי להישאר עם תחושה, בלי למהר, העמיקה. מה שבהתחלה היה קשה לעיכול — היום עובר חלק. מתחמם. מתיישב.
זו היכרות מחודשת עם עצמי.
חגיגה שקטה של שינוי.
של עומק.
של אהבה לגוף 🥰
ומה איתך? האם יש בך משהו — ריח, טעם, תחושה — שיחסית חדש/ה לך, והיום את/ה יכול/ה פשוט להיות איתה/ו?