אני יושבת שם, סופגת את צלילי הארוחה המשפחתית. אני מרגישה איך הזיכרון המתוק של סבתא, זכרונה לברכה, הופך לאנרגיה חיה. זו אינה רק נוסטלגיה, זו הוכחה ליצר הבלתי נלאה לחיים.
האוכל הוא רק שער, הריחות עזים. המטבוחה החריפה בועטת בחושים. העוף הממולא לוחש רוך. הסלמון מבטיח שפע. אני נוגעת בסלט הטרי, איזון מדויק בין מלח ללימון, ותוהה לעצמי: מהו המטעם המשפחתי שמצליח לעורר בכולנו את החושים ואת הזיכרונות הכי חזקים?
מסביב מתנהל שיח משפחתי, ובתוכי גועשת המחשבה הפנימית. אני נזכרת איך תמיד היא הייתה שם למשענת האיתנה בתוך הקושי. האנרגיה זורמת בחדרי הלב, אני חשה את המיניות הטהורה שלי, את הדחף היצרי שמעבר לדיבור, ואני שואלת: מתי אדם מרגיש את החיבור הלוהט הזה לחיים? האם זה קורה דווקא בסיטואציה רגילה לחלוטין?
אני רואה את הכוסות מורמות, יין לבן יבש, בירה קרה. קריאת הלחיים אינה רק איחול, זו הצהרה לתשוקה המאחדת לטוב שקיים, ליופי שאוחזים בו. אני חושבת: היכן בדיוק כל אחד מאיתנו מוצא את המשענת היומיומית שלו?
ועכשיו בגינה, על הספסל, עם הכלב, זורקת כדור. אני לא בודדה, אני נוכחת, מחוברת לטבע. החיים לוהטים, אני חושבת לעצמי. כך אני מרגישה בנשמה, הם מלאים בתשוקה, שהנוכחת בכל ביס, בכל מבט, בכל נשימה.
כך אני ממשיכה להרהר בתהיות, חושבת לעצמי כמה שהחיים שווים.
ואז, בדיוק ברגע הזה, הכלב שלי עושה פלוץ עמוק, בוטה, בריח של ביוב ישן. הוא אפילו לא טורח להרים מבט. הוא פשוט ממשיך, בשיא האלגנטיות, ללעוס את הכדור הצהוב שלו.
היקום שותק לרגע, ואני צוחקת. כן, זהו היופי. זהו האיזון. גם זה היצר האמיתי.