כוח האהבה

מאז שסבתא איננה, משהו בי התעורר.

כאילו היא השאירה אחריה גפרור קטן, ואני – נר.

הכול בי נדלק מחדש.

הכלב שלי מריח את זה ראשון.

הוא קופץ סביבי, זנבו מתעקל כמו סימן שאלה.

אני אומרת “רגלי” – והוא נצמד, עיניו בורקות.

“ארצה” – והוא שוכב, אבל בעיניים שלו יש ניצוץ.

“פיו פיו!” אני מצביעה באצבע, והוא “נופל” כמו שחקן,

ואני מתפקעת מצחוק, כי זה כל כך אנחנו –

המוות והחיים, נוגעים זה בזה, צוחקים זה על זו.

אני קושרת לו את הקולר – זה קולר של זיכרון, כמו שרשרת שסבתא הייתה עונדת כשהייתה רוקדת בסלון ובכל פעם שהמתכת מרשרשת בעורף שלו, אני מרגישה חום.

חום של חיים, של תנועה, של “הנה אני כאן!”.

כשהוא רץ כדי לתפוס את הכדור ומחזיר לי אותו, מתעורר בי משהו פראי.

משהו בי שוב רוצה לחיות בקול רם ללא מעצור,

לשיר, לרוץ, להרגיש את האדמה מתחת לרגליים.

והכלב שלי – המאופק, המסור, המדויק –

הוא דווקא זה שמזכיר לי איך לשחרר.

איך לחיות בלי לפחד להתלכלך.

איך לצחוק, גם כשיש דמעה בקצה העין.

אז כשאני אומרת לו “בוא”, והוא בא,

אני מרגישה שגם אני חוזרת –

חוזרת אל העולם, אל התשוקה, אל השובבות של החיים עצמם.

וסבתא שלי, אני יודעת, מחייכת מלמעלה,

רואה איך גם מתוך האובדן – נולדה בי אש.

הכתוב מוקדש לזכר סבתא שלי ז"ל,

שנפטרה ביום חמישי הזה.

אישה שידעה לרקוד גם כשכאב,

שצחקה גם כשהכול רעד,

ושלימדה אותי שלפעמים,

כדי להרגיש באמת את החיים –

צריך קודם לדעת "לאלף" את הלב 🕊️

אני כבר מתגעגעת אליך, סבתא.