לפני שבועיים הייתי אצל הספר שלי. מעבר לזה שאני מאוד אוהבת אותו ונוסעת במיוחד בשבילו עד יבנה, גם בשיא הפקקים, אני הכי אוהבת את השמחה שלו.
ואחד הדברים שעלו אצלי במחשבות אחר כך, ממש רגע לפני שהתחילו האזעקות, היה הזיכרון מהדיסקים שכל כך אהבתי לשמוע כשהייתי צעירה יותר – המוזיקה שהייתי רוקדת איתה בבית.
במרכז הבית הייתה מראה גדולה בגודל של קיר, והיא הייתה מבחינתי רחבת הריקודים הפרטית שלי.
גם כשהאחים שלי היו בבית, הייתי יכולה פשוט לשים מוזיקה ולרקוד להנאתי — לפעמים שעה שלמה. ריקודי בטן, היפ הופ… מה לא. ככל שעשיתי את זה יותר, ככה אהבתי את זה יותר.
ובדיוק אתמול עשיתי את זה שוב. שמתי את “Surfin’ USA” ברקע ופשוט רקדתי. כן, מסתבר שגם בלי גלשן ובלי אוקיינוס — זה עדיין עובד.
רק שאתמול לא צילמתי…
אבל כן מצאתי סרטון יחסית מהתקופה האחרונה שבו רקדתי מול המצלמה, אז אני משתפת אותו פה. אם זה מעלה למישהו חיוך — עשיתי את שלי 😉
שימשיך לנו יום נפלא. נסו למצוא בתוככם את הרגעים הקטנים והמצחיקים ביום־יום. גם אם לפעמים זה לא פשוט ואתם יותר ממוזמנים לשתף אותי כאן ברגע כזה משלכם ❤️