יש סיפור שקט שמלווה אותי כבר כמעט עשרים שנה – סיפור על יעד, על גוף, על שליטה, ועל כאב שלא תמיד רואים מבחוץ.
הרבה שנים חייתי בתחושה שיש “קו” שאני צריכה להגיע אליו. לא משהו קיצוני. פשוט מספר. יעד. משהו שאם אגיע אליו – ארגיש שסגרתי מעגל. שבפעם הזאת הצלחתי באמת. וכל פעם שהתקרבתי – הייתי גאה. וכל פעם שהתרחקתי – משהו בי נשבר קצת. לא מול אנשים. בפנים.
הכאב לא היה רק אסתטי. הוא היה שקט ומציק. הוא היה המבט במראה בבוקר. הוא היה הוויתור על בגד שרציתי ללבוש. הוא היה ההחלטה לא ללכת למקום מסוים כי “עוד לא”. הוא היה המשפט הקטן הזה בראש: כשאגיע – אז. וכשחיים עם “אז” כזה עשרים שנה, הוא כבר הופך להיות קול פנימי שמנהל אותך.
אני רוצה להגיד משהו בכנות. זה לא סיפור של חוסר ביטחון. זה לא “תאהבי את עצמך וזהו”. לפעמים זה מאבק ארוך בין הרצון להיות שלמה עכשיו, לבין הרצון להוכיח לעצמך שאת מסוגלת. בין קבלה לבין שליטה.
היו שנים שזה היה ממש מאבק. היו רגעים שהרגשתי שאני לא רוצה ללכת לאירוע, לא כי אני לא אוהבת את עצמי – אלא כי אני לא בגרסה שאני חושבת שאני יכולה להיות. וזה כואב להודות בזה. כי מבחוץ אני חזקה. אני מודעת. אני מדברת על ערך ועל עומק. ובפנים יש עדיין ילדה שרוצה להגיע לקו הזה ולהרגיש: עכשיו אני מספיק.
בשיחה פנימית מאוד חשופה הבנתי משהו: גם אם אגיע לקו – כנראה אציב קו נוסף. כי אני אדם שאוהב להתקדם. אבל כשדמיינתי רגע שאין יותר קווים, רק תחזוקה ואהבה – הרגשתי רוגע. וזה הפתיע אותי. כי אולי העייפות שלי היא לא מהמאמץ, אלא מהמרדף.
אני משתפת את זה כי אני יודעת שיש עוד אנשים – גברים ונשים – שמחזיקים יעד ישן בלב. יעד שהפך לסמל. אולי זה גוף. אולי כסף. אולי סטטוס. אולי זוגיות. משהו שאומרים לעצמם: כשאגיע – אז אתחיל לנשום באמת. ואני שואלת אתכם – כמה זמן אתם כבר מחכים ל”אז” הזה?
אני לא מוותרת על היעד שלי. אני קרובה אליו, ואני רוצה להגיע. אבל אני רוצה להגיע אליו ממקום אחר. לא מתוך כאב שמנהל אותי, אלא מתוך אהבה לעצמי. לא כדי להרגיש ראויה – אלא כי אני כבר ראויה, ופשוט בוחרת לסיים פרק.
ואם יש פה גבר שקורא את זה ויש לידו אישה שנמצאת במאבק דומה – אולי לפעמים כל מה שהיא צריכה זה לא פתרון, אלא הבנה. ואם יש פה אישה שקוראת – אולי תדעי שאת לא היחידה שנאבקת בשקט שנים על משהו שנראה קטן כלפי חוץ, אבל גדול מאוד בפנים.
אני לא יודעת אם השקט יגיע בדיוק עם המספר. אבל אני יודעת שהפעם אני לא רוצה לחיות על תנאי. ואני רוצה לשים את הכאב במקום שלו – לא כמנהל, אלא כחלק מהדרך שעברתי.
ותגידו, איפה ה”כשאגיע – אז” שלכם?