היי, וואו, עבר חודש וחצי מאז שנרשמתי לכלוב. אז הנה, אזרתי אומץ (ומישהו עזר לי ותומך בי מהצד) ופתחתי בלוג.
שוב.
כי בעצם, כבר פתחתי המון בלוגים לאורך השנים.
והנה, אני בת 30, ושוב אני פותחת בלוג.
אני אפילו לא זוכרת את הבלוג הראשון שלי. אני כן זוכרת שהוא היה בישראבלוג. היי, זוכרים? כשהיינו צעירים ויפים?
כל הבלוגים שהיו לי שם, עם השם האמיתי שלי ועם שם בדוי, נמחקו כשמחקו את ישראבלוג כי התעצלתי להוריד את כל הפוסטים למחשב, למרות שהתריעו מספיק זמן מראש.
אחרי ישראבלוג, כש"התבגרתי", פתחתי בלוג כדי לשתף בחוויות שלי כשגרתי בחו"ל - בהתחלה זה היה בלוג עם בן הזוג, ואחר כך פתחתי בלוג לבד רק לקרובי משפחה, ובסוף פתחתי בלוג על החזרה לארץ.
היה גם בלוג בסגנון דף ונייר - היו שתי מחברות שמילאתי בחטיבת הביניים, ועוד מחברת עם כריכה קשה שכתבתי בתיכון (בהן כתבתי על כללל הגברים ששכבתי איתם, כולל הפעם הראשונה שעשיתי למישהו ביד והפעם הראשונה שאיבדתי את הבתולים. מתוקה)
וזהו, ואז לא היה לי זמן יותר לכתוב באמת, אז עברתי לפלטפורמה המהירה של דור ה-Z: סטורי באינסטוש.
ואיכשהוא, איכשהוא, הגעתי לפה. מישהי כתבה בפייסבוק בקבוצת נשים על אתר, פורום, משהו של בדס"מ שקוראים לו "הכלוב". מעניין.
הקלדתי "הכלוב" בגוגל ולחצתי על הקישור הראשון שראיתי.
הוצפתי בנוסטלגיה - מה זה פה, שנות ה-2000? פורומים? בלוגים? שכחתי כבר מהדברים האלה.
בסוף גם פתחתי פרופיל ואז הוצפתי בדברים אחרים - מבול של הודעות מגברים שרק ראו שפתחתי פרופיל ואין בו אפילו מילה אחת שמתארת מי אני.
במשך שבוע השתבשו לי החיים ולא הבנתי איך מתמודדים עם כל זה. ואז לאט לאט דברים נרגעו לי בראש.
עכשיו, כשבאמת יש איזה רגיעה, התחילה לכרסם בי המחשבה של לפתוח בלוג. כמו פעם. כמו בימים ההם.
אבל בימים ההם, גם כשכתבתי בשם בדוי, לא היה "מסוכן" - לא היו טורפים או "שולטים עכזריים".
היו פשוט אנשים שרצו לשפוך את הלב שלהם והמחשבות שלהם על הדף, ונוצרה קהילה, ואנשים תמכו אחד בשנייה.
והכרתי הרבה אנשים דרך ישראבלוג.
אפילו פגשתי חלק מהם על הגג של עזריאלי.
אני, הפוני-אימו והשחור בעיניים.
אז אני מקווה שגם פה יש אנשים כאלה - שפשוט רוצים לשפוך את הלב והמחשבות שלהם על דף.
ושבאמת יש פה קהילה שתומכים אחד בשנייה.
אבל אפשר לוותר על הפוני-אימו והשחור בעיניים... :)
זהו, סוף פוסט ראשון. נשאר רק ללחוץ על "פרסמי".
