זוכר שפעם כתבתי לך שמיניות של אישה היא דבר מורכב והיא תלויה במלא דברים?
אז אחד מהדברים האלה הוא המחזור החודשי (מותר לדבר פה על מחזור בלי שגברים יגידו 'איכס מחזור' נכון? עברנו את הגיל הזה).
יצא ככה שבאחד הסשנים הייתי ממש יום לפני מחזור והעמדת אותי מול המראה כשאתה מאחוריי, בזמן שאתה תופס לי את השיער חזק.
ואי אפשר לברוח מהמראה של עצמי במראה, ערומה לגמרי. או כמעט לגמרי. יום לפני מחזור. שיא הרגישות.
שמת עליי קולר ושאלת "מה את חושבת על זה? על איך שאת נראית ככה?"
ורציתי להגיד שאני מרגישה נפוחה ולא יפה ושהשיער שלי לא נראה טוב היום בכלל.
אבל הנחתי את כל זה רגע בצד והתעלמתי מהבטן הנפוחה שלי ומהשיער שלי והסתכלתי רק על הקולר וכל השאר לרגע נעלם והתחרמנתי מהמחשבה שתקשור אותי ברצועה ותוליך אותי כשאני על ארבע אל קערת מים. רציתי להיות הכלבה הקטנה שלך.
אחר כך, כשהצלפת בי וכאב לי ממש, היה רגע שעברה לי מחשבה בראש - "רגע. למה אני עושה את זה לעצמי בכלל?" ומשם הדרך קצרה מאוד למחשבות כמו: "זה לא מוזר ממש? מה אנשים יחשבו עלייך? שאת רוצה שמישהו יצליף בך? איזה דבר מוזר לרצות".
בקיצור, מחשבות של יום-לפני-מחזור שבהן אני חסרת ביטחון לגבי כל דבר שאני עושה או חושבת או רוצה.
ומשום מה החלטתי לעצור ואמרתי לעצמי - "די. את בוחרת להיות פה. ואם את בוחרת להיות פה, ורוצה להיות פה, אז תהיי ברגע. אחרת, כשתנסי להיזכר ברגע הזה כשאת מאוננת, את תצטערי שלא היית מרוכזת ברגע והזיכרון יהיה מעורפל מדי בשביל להנות ממנו".
אז לקחתי שאיפה ארוכה פנימה. ונשיפה ארוכה החוצה. ועוד כמה כאלה.
והצלחתי להתעלם מהקול הביקורתי הזה.
ופתאום היה שקט בראש.
עכשיו אני קצת מתביישת שלא סיפרתי לך את זה עד עכשיו,
אבל המחשבות שלי לא היו מאורגנות על זה עד היום בבוקר משום מה.
אולי זה השקט של חמש בבוקר והמוח שעדיין לא התעורר לגמרי שעשה את החיבור.
יאללה תלחצי כבר על "פרסמי" מה הסרט שלך. כולה פוסט.
