נזכרתי בסשן הכי טוב שלנו, זה שיצאתי ממנו ובכיתי במשך יומיים בלי הפסקה. זוכר?
מרגיש כאילו זה היה לפני נצח, אז - כשאמרתי לך בטלפון שאני מתאהבת בך.
אז, לפני תיבת הפנדורה ההיא שפחדתי לפתוח ואני שמחה שפתחתי, היה לנו סשן והוא היה הסשן הכי טוב שהיה לנו עד כה. נראה לי. זוכר?
הכל כבר די מתערבב לי, אבל אני אנסה בכל זאת. ואולי יהיה פה מיקס של כמה סשנים שונים, אז אני מקווה שתסלח לי אם אני לא אדייק.
אני חושבת שבאותו יום, כמו בכל פעם שאני באה לסשן, קמתי הכי כוסית בארץ. זה היה עוד לפני שהבנתי שאני קמה הכי כוסית בארץ ביום של סשן כי אני יודעת שאני אראה אותך היום, ואולי אני כל כך מתרגשת וכל כך מחכה (כמו כלבה שמכשכשת בזנב) שאני רואה את עצמי אחרת. יפה יותר, טובה יותר, כוסית יותר. כנראה.
אחרי נסיעה ארוכה (מדי) הגעתי אליך והחנתי את הרכב מתחת לבית שלך. ״אני פה״ סימסתי לך, וענית לי ״תעלי, יש על הידית כיסוי עיניים״. יש! פאק כן לזה בדיוק חיכיתי. אני כמעט עם דמעות עכשיו בעיניים כשאני נזכרת בכמה טוב היה הערב הזה.
אני דופקת על הדלת, אתה פותח ומבקש ממני להושיט ידיים קדימה, לוקח את ידיי בידיך ומוביל אותי אל הסלון. לוקח ממני את התיק ומניח בצד, ועוזר לי להתיישב על הספה.
מוזג לנו יין (שהתגלה כ-לא כל כך טעים), ואנחנו מקישים לחיים. לא בעיניים, כי העיניים שלי מכוסות. ואני מקרבת לאט את כוס היין אל הפה שלי, לוקחת שלוק קטן.
״היין דוחה״ אתה אומר, ואני מהנהנת וצוחקת. ״אם לא הייתי אומר, היית אומרת שהיין לא טעים לך?״ אני מנענעת את ראשי לשלילה ואתה תופס לי את הצוואר ומקרב אותי בבת אחת אליך ואני ישר מתאפסת. נזכרת איפה אני ומי אני ומה אנחנו.
״אם היין לא טעים לך את אומרת, הבנת?״
אני מהנהנת בפחד ואתה מצווה עליי לפתוח את הפה. אני מצייתת ומיד פותחת את הפה, בדיוק בזמן כשאתה יורק לי ישר לתוך הפה. אני סוגרת את הפה, בולעת, כמו בולעת את הבושה שהתבלבלתי לרגע ושכחתי איפה אני.
באיזשהוא שלב אתה אומר לי לקום, ואני קמה. אומר לי להתפשט, ואני מתפשטת. אולי נשארתי עם בגד גוף מתחרה, ואולי הייתי עירומה. אני כבר לא זוכרת.
אתה מוביל אותי לאנשהוא, אני לא יודעת לאן. לוקח את יד ימין שלי קדימה ומרחף מעל 4 אופציות:
״אחת… שתיים… שלוש… ארבע. תבחרי מספר״
אני בוחרת שלוש.
אתה מצחקק לעצמך ואומר לי ״מעניין. בחרת דווקא בקיין״ ובאופן אוטומטי אני שומעת קיין והלב שלי נופל לתחתונים.
אני עדיין מכוסת עיניים, עם ידיים מושטות קדימה, נשענות על הקיר והרגליים מפוסקות. אתה מוכן להתחיל.
אני לא יודעת כמה פעמים הצלפת בי, אבל בשלב מסוים זה כבר לא היה משנה אם זה היה קיין, או פלוגר, או ספאנקר, או היד שלך. הרעש המונוטוני של ההצלפות, אחת. אחרי. השניה. פלאק פלאק פלאק על התחת שלי. אחת. אחרי. השניה. מכניסות למדיטציה ואני מרחפת באיזה יקום מקביל. יש שקט באוויר ואתה עוצר רק כדי לשאול אותי -
״אחת, שתיים או שלוש?״ ואני בוחרת את השוט הבא, בלי לדעת מה מחכה לי.
אתה בזון משלך, ואני בזון משלי, ואיכשהוא אנחנו בזון הזה ביחד. ככה זה מרגיש לי לפחות. יכלו לעבור חמש שעות או חמש דקות, הזמן הוא נזיל בשלב כזה. הוא גם חמש שעות וגם חמש דקות, כשאתה מסובב אותי ומצליף לי בכוס, הצלפה אחר הצלפה אחר הצלפה.
בשלב מסוים אני חצי חוזרת אל הקרקע, אליך, אל הסיטואציה, ואנחנו עושים הפסקה. נראה לי. אני חושבת שישבת לעשן סיגריה על הספה ואני הייתי על הברכיים לצידך, על הרצפה. אני חושבת שדיברנו, נרגענו, אולי שתינו משהו (שהוא לא היין הלא הטעים ההוא).
אתה מחזיר לי את כיסוי העיניים ולוקח אותי אל חדר השינה, שם הנחת עליי פלס והמשכת להצליף בי תוך כדי משחק שרק אתה יכול לנצח בו.
אז עוד לא ידעתי שזה משחק שרק אתה יכול לנצח בו. ואני, כמו אני, תחרותית ומסרבת להפסיד. את הספאנקר ניצחתי ולא זזתי. בשלושת הבאים הפסדתי אבל אפשר להגיד שנתתי פייט, לא? אני לא חושבת ששרדתי כל כך הרבה זמן בלי לזוז.
אני חושבת שזו היתה הפעם היחידה שממש ירדו לי דמעות תוך כדי סשן, שנספגו ישר אל כיסוי העיניים. אני זוכרת שעשיתי הכל, אבל הכל, כדי להחזיק מעמד, שתהיה גאה בי, שתשמח, שתחשוב שאני הכי-הכי טובה. אני חושבת שראית, כי בסוף, כשסיימת, הרגשתי כמו בלילה הראשון שהייתי אצלך, שאספת אותי אליך וחיבקת אותי, ואני הייתי כמו בובת סמרטוטים בידיים שלך, לא מסוגלת יותר להחזיק את עצמי.
כל האופוריה הזו, כל הטוב הזה, כל האהבה הזו, כל ההתרגשות והספייס והוואו ויחד עם זאת תחושת הכישלון וההפסד והרצון שתהיה הכי גאה בי בעולם, כל זה ביחד - כל ההיי הזה - ובסוף אני נוסעת 50 דקות חזרה הביתה, בשקט, לבד, בדממה הזאת.
״רוצה שאתקשר?״
״לא יודעת אם בא לי. אני קצת בדאון כזה״
״תתקשרי״
ואני, כמו שאני, מצייתת ומתקשרת. מזל שאני צייתנית. פרקתי לך ובכיתי בשקט בזמן שניחמת אותי ועטפת אותי במילים כדי לנסות להרגיע אותי מרחוק. אבל הייתי רחוקה מלהיות רגועה או מלסיים לבכות.
הגעתי הביתה, פתחתי בקבוק יין, נשכבתי עירומה על הספה והמשכתי לבכות. קמתי בבוקר, עצובה, בוכה. כתבתי לך שיהיה בסדר ושזה יעבור לי, והנה הנה זה כבר עבר לי אל תדאג. הלכתי ליוגה והמשכתי לבכות בשוואסאנה. לא הצלחתי לעצור את הדמעות. ובתור לדואר בכיתי, ובנסיעה ברכב בכיתי, ובפקקים האינסופיים של תל אביב בכיתי.
אבל אחרי יומיים זה עבר לי. הפעם באמת.
איכשהוא אתה מצליח להחזיק איתי בעליות ובירידות של מצבי הרוח שלי, מההיפומאניה והעליות הגבוהות, אל הדאון והבכי ונפילות. איכשהוא אתה לא מתרגש, אתה פשוט מצליח להיות שם איתי ולא להיבהל.
וזהו, אתמול היית אצלי פעם ראשונה. ואתמול לפני חודש - היה את מה שכתבתי עכשיו.
וזה נראה כאילו עבר נצח מאז הפעם ההיא, אבל עבר רק חודש.
אז רק רציתי להגיד לך תודה ולספר לך שהחלטתי לקרוא לך שמש מעכשיו. ראשי תיבות של שולט מושלם שלי.
נכון שזה התחיל כבדיחה בינינו, אבל לפעמים כשאני כותבת לך לילה טוב, בעצם בא לי לכתוב לך לילה טוב מושלם שלי.
קיטשי, אני יודעת. נו, מה לעשות. לפעמים זה יוצא ממני.
עריכה: כל החפירה הזו נכתבה כי מישהו פעם כתב שאם אני לא יוצרת תוכן איכותי אז שאני לא אתלונן שאין תוכן איכותי לקרוא. ונורא בא לי לקרוא משהו מעניין בכלוב, ואני לא מוצאת שום דבר מעניין לקרוא בזמן האחרון. אז הרמתי את הכפפה וכתבתי חפירה. לא יודעת אם אפשר להגיד שזה איכותי, אבל לפחות עשיתי מאמץ וכתבתי משהו.
