"אני לא כל כך יודעת מה אני אמורה להרגיש. אני אמורה לקנא?"
- "את לא אמורה להרגיש כלום"
"אוקיי. אולי אני צריכה כמה ימים להבין עם עצמי. לפעמים לוקח לי קצת זמן"
אחח. קנאה. הרגש האולטימטיבי של המזוכיסטים.
הסכין שתוקעים לך בתוך הבטן ומסובבים לאט לאט. הכאב שעולה ועולה עם כל דקה פנויה. אם זה בכביש בפקקים, או דקה לפני השינה, או כשאת עירומה, מכוסת עיניים ואוזניים, מקשיבה לרעש לבן בזמן שמצליפים בך פעם. אחרי. פעם.
אל תעזוב אותי.
בזמן שהצלפת בי עם הקיין, עם הספאנקר, עם הפלוגר, עם היד, עם ה-למי פאקינג אכפת ומי בכלל שם לב? אני טיילתי במדבר לבן. הסתובבתי במדבר ריק, בשממה, אבל רוחות חזקות ומחרישות אוזניים מלוות אותי כשאני מסתובבת שם. מדי פעם הגוף שלי קופץ. טאק. טאק. טאק. בקצב אחיד, קצב ההצלפה.
אני פוקחת עיניים, אי שם במדבר הלבן הזה. אני לבד, מרחפת, בשממה. הרוח שורקת לי באוזניים וכשאני מסתכלת שמאלה וימינה הכל נראה אותו דבר. ועדיין, יש איזה טאק טאק טאק, בקצב אחיד, שגורם לי לזוז ומדי פעם אני קורסת קדימה. קומי, את יכולה. האלטרנטיבה יותר גרועה. וכל פעם שאני קורסת אני לרגע שוב אצלך, על המיטה.
שוב אני מרימה את עצמי, ופוקחת עיניים. ואני שוב במדבר הלבן. שום דבר לא משתנה במדבר הזה. הרוח שורקת חזק ואני לא שומעת כלום חוץ ממנה. ועדיין, יש שקט. יש נחת, יש רוגע. אין שום דבר דחוף עכשיו. אין משימות, אין יומיום, אין סטרס. גם ככה המדבר מימין ומשמאל אותו הדבר. אפשר פשוט לעצור ולהתבונן. ברקע, בקצב אחיד, טאק טאק טאק, מישהו מצליף בי.
אני קורסת, שוב. מנסה להתרומם, ואתה מוריד עוד אחת. אני קורסת, שוב. מנסה להתרומם, ואתה מוריד עוד אחת.
אולי אני פשוט אשאר למטה?
"תרימי את עצמך." אתה מצווה, הגוף כאילו מתרומם מעצמו.
תחת אחורה, ראש למטה, ידיים קדימה, במנח תפילה.
אל תעזוב אותי.
הקול הקטן מתחיל להתחזק כשאני מדמיינת את... בוא נקרא לה נוגה92. או נגה92, נגה בלי ו'. ככה אני מדמיינת אותה בצ'אטים.
היא הרי האלטר-אגו שלי. הכינוי שאני משתמשת בו בצ'אטים. אז כשאתייחס אליה, אקרא לה נגה92.
אני מדמיינת אותך עומד מעליי, מחזיק את השוט. נגה92 מהצד השני של המיטה. ואתה מושיט לה את השוט -
"רוצה לנסות?" אתה שואל אותה, "היא לא תדע".
ובזמן שאני מטיילת במדבר הלבן, בתמימותי, בשקט שלי, אתה מעביר לה את השוט.
אני גם ככה שלך, אתה הרי יכול לעשות כל מה שתרצה.
לרגע, אני מדמיינת אותה, במקומך. ואני מרגישה איזה צביטה קטנה בלב.
בפעם האחרונה שאני קורסת סופית, אתה אוסף אותי אליך ומחבק אותי. אני כבר לא יכולה להחזיק את עצמי.
אל תעזוב אותי.
"אני נוסע להביא לנו משהו לאכול"
"לא..." אני עונה בקול חלש וכואב, ואתה מחבק אותי חזק ולא משחרר.
אתה מבין גם בלי מילים.
אחח. קנאה. הרגש האולטימטיבי של המזוכיסטים.
הסכין שתוקעים לך בתוך הבטן ומסובבים לאט לאט.
הכאב שעולה ועולה עם כל דקה פנויה.
אם זה בכביש בפקקים,
או דקה לפני השינה,
או כשאת עירומה, מכוסת עיניים ואוזניים, מקשיבה לרעש לבן בזמן שמצליפים בך,
פעם. אחרי. פעם.
תזכורת לעצמי: חשוב שנזכור שכל הרגשות הם valid. ואני פה כדי להרגיש גם רגשות "קשים" כמו קנאה. ואני לא מפחדת להרגיש אותה. וזה בסדר, גם כשזה מפחיד. כי בסוף אני סומכת עליי, ועליך, ועלינו.
ומה עושים עם זה שזה קצת מחרמן אותי, כל הכאב הזה?