טריגר - רצח נשים?
זה מוזר לקרוא ספר, שבו כתוב -
״עכשיו כבר סיפרה לו, כמו בכל בוקר כשהיה בחדר בשעת עשיית סדרים, את החדשות שקראה ב׳ז׳ורנל׳, בעיקר את מעשי הרצח והאסונות, שהם בלבד עניינו אותה ובשבילם היתה קונה את העתון. במנוד ראש של רחמים סיפרה על האופיציר, שהרג בפאריס את האהובה שלו, ׳ירה בה חמישה כדורים באקדוח והיא מתה כרגע, האומללה׳״. (חיי נישואים/דוד פוגל)
עברו כמעט שלושה חודשים מאז הפעם האחרונה שפחדתי שגבר ירצח אותי.
דבר מוזר להגיד, לא? כאילו המחשבה הזאת מנקרת לי בראש 24/7. אבל זה באמת היה ככה עד לפני לא הרבה זמן.
בהדרגה, עם שעת טיפול שבועית והרבה עבודה עצמית הצלחתי לשחרר קצת את המחשבה שאני אמות בידי גבר - בין אם הוא יחנוק אותי עם הידיים שלו בהתקף קנאה ולא ישחרר רגע לפני הנשימה האחרונה שלי ובין אם הוא ילחץ על ההדק שישלח כדור ישר לתוך הלב שלי.
זו האובססיה האחרונה שלי לגבי מוות והיא מלווה אותי מתחילת הקורונה. לפני זה, למקרה שתהיתם, הייתי בטוחה שאמות בתאונת דרכים. וככה, כל פעם שהייתי עולה על ההגה הייתי בטוחה שזו הפעם האחרונה שאעלה על ההגה, וכל מפגש עם רכב חולף היה סנריו מתוכנן לתאונה שתביא אל מותי.
אבל, אובססיית המוות בתאונה נאלצה לפנות את מקומה לאובססיית המוות בידי גבר.
לא משנה כמה אמרו לי שמדובר במיעוט, שרוב הגברים לא רוצחים את הנשים שלהם (איכס אני שונאת להגיד ״האישה של״. נשלטת לא אמיתית אני, הא? מתקשה עם הקונספט של שייכות) ושאני רק צריכה להתמקד בגבר אחד שאני מכירה שאני יודעת בוודאות שהוא בסדר וזה יעזור למחשבות. זה לא עזר. לאט לאט כל הגברים שסביבי הפכו במחשבות שלי לתוקפים פוטנציאליים ואני העדפתי להתנתק מדייטים כדי, ובכן, להישאר בחיים כמובן.
ניהלתי שיחות עם חברות קרובות והשבעתי את הבסטי לעדכן אותי בכל פרט ופרט ואם היא מתחילה לחשוש לחייה - דחוף להגיד לי, כי אני לא רוצה אחר כך להגיד ״לא ידעתי״. כשאחותי הכירה את בעלה והם אחרי שבוע כבר הודיעו שהם מצאו את אהבת חייהם, אני דמיינתי את שירה איסקוב מתאהבת בגבר שהפך להיות זה שכמעט רצח אותה.
טוב, קיצר, הבנתם את הפואנטה. חייתי בחרדות והעדפתי להתרחק מכל גבר אפשרי וגם כשנתתי למישהו להתקרב חייתי בפחד תמידי שהוא ירצח אותי. ולכן - לא הסכמתי להם להגיע אליי הביתה מהחשש שידעו איפה אני גרה. פרנואידית? כן. טרם אובחנתי.
באחת הפגישות עם הפסיכולוגית הסברתי לה את הרציונל שעומד מאחורי המחשבה שלי שכל הגברים הם תוקפים פוטנציאליים והיא לא יכולה לשכנע אותי אחרת. בסוף היא קצת התייאשה אבל אמרה לי: ״תקשיבי, את יכולה לוודא שב100% לא תירצחי על ידי גבר אם תשארי בבית כל החיים ולא תצאי מהבית אף פעם. אבל אז זה לא נקרא לחיות. את רוצה לחיות?״
וככה החלטתי שאי אפשר להמשיך ככה יותר ושאני חייבת למצוא פיתרון. חייבת למצוא גבר שאני לא אפחד שירצח אותי. רק כדי שתחזור לי האמונה בגברים ושאני אפסיק לפחד על חיי ועל חיי הנשים שסביבי.
ואיכשהוא הגעת אתה. בדיוק ביום שבו פחדתי שגבר אחר ירצח אותי. והנה, עברו כבר כמעט שלושה חודשים מאז הפעם האחרונה שפחדתי שגבר ירצח אותי. וזה קצת הצחיק אותי היום, כי נזכרתי ברגע ההוא לפני שבועיים שחנקת אותי כל כך חזק למאית שניה יותר מדי וכבר ראיתי שחור וכמעט התעלפתי. ועדיין, לא פחדתי שתרצח אותי. זאת אומרת, זה לא שחסרים לך האמצעים לרצוח אותי. נכון, אין לך אקדח (ואם היה לך אז אני תוהה אם הייתי חוששת לחיי. אולי כן. אקדח מפחיד בידי כל אדם בעיניי), אבל אתה עדיין יכול לסיים את חיי באמצעות יד אחת בלבד. הנה, תראה - אם היית מחכה עוד כמה דקות עם היד על הצוואר שלי ככה זה היה קורה.
זה עושה לי קצת צמרמורת המחשבה הזו. להתנער להתנער להתנער ביי.
מה הפואנטה לכל הדבר הזה? אין.
אני סתם מתחמקת מלעבד את השיחה שהייתה לנו רגע לפני שהלכת. אני סתם מתחמקת מלבכות כי לא בא לי לקום מחר עם עיניים נפוחות. אני סתם עייפה וזה פוסט שהתחלתי לכתוב היום בצהריים ולא היה לי זמן לסיים לכתוב אותו כשכן היתה לי פואנטה. אז נשארנו עם מחשבות אסוציאטיביות לגבי מוות.
ומאסוציאציה אחת לאחרת -
איזה עצוב זה שלפעמים פשוט עצוב? איזה מורכב זה שהחיים מורכבים ממש? איזה גרוע זה שפגעו בנו ואנחנו מסתובבים עם מזוודה מלאה בפחדים? ובגלל שלימדו אותנו לא להשאיר את החפצים שלנו בלי השגחה, אז אנחנו מסרבים לשחרר את המזוודה הזאת. אבל בא לי שנשחרר את המזוודות שלנו. אל תדאג, נשאיר אותן ביחד, אחת עם השנייה, כדי שלא ירגישו לבד. אבל רבאק בוא נשחרר את המזוודות האלה. סתם תיק עם אובר-ווייט שהיו דורשים עליו תשלום נוסף בצ׳ק אין כי הוא מעל המשקל המותר. די, חייבים להשאיר את כל הפחדים מאחור.
מעניין מתי ימאס לי ממך? מתי אני כבר לא אתגעגע כמו שאני מתגעגעת בשניה שאתה הולך ממני או שאני הולכת ממך? כרגע המצב הוא שלראות אותך אחרי שבוע שלא ראיתי אותך זה כמו השלוק הראשון של הקפה בבוקר וכשאתה הולך ממני זה כמו להיכנס למרכז גמילה אחרי שימוש ארוך בהרואין.
לילה טוב שמש.
תשתדל לא לשבור לי את הלב, בסדר?