מסתבר שגם אחרי שעה שיחה עם כנות הדדית במקסימום במיטה, ועוד הקלטה קולית של 12 דקות לבסטי, ועוד שיחת וידאו של חצי שעה עם חברות, ועוד פוסט אסוציאטיבי ב2 בלילה - אני עדיין צריכה לעשות סדר במחשבות ולפרוק.
איכשהוא, כך יצא, אתמול נכחתי בסשן שלא במסגרת סשן. סשן החפצה. לפי ההגדרה של מרתה נוסבאום, החפצה מתקיימת כאשר (בין היתר) מתייחסים לאדם כאילו אין צורך לקחת בחשבון את חוויותיו ותחושותיו. ראה הלן לנגטון הרחיבה את ההגדרה והוסיפה שהחפצה היא התייחסות לאדם כאל גופו או חלקי גופו.
אתמול הרגשתי קטנה, אבל לא כמו שאתה כותב לי "קטנה" ואני מתמוגגת. הרגשתי מוקטנת, חסרת נשמה וחלומות וצרכים ורצונות משל עצמי, הפכתי מסובייקט לאובייקט חסר ייחודיות וניסיון חיים ורצונות ויכולות. מאישה, הפכתי לרחם. הפכתי ל"בת ככל הבנות".
קיצר, אם לא הבנת, אני קצת כועסת. ועדיין, אציין, שהיה לי הכי כיף ונעים בעולם אתמול להיות איתך. וזה לא מוריד או משנה את החוויה שלי מהערב.
איכשהוא, כך יצא, אתמול הפכתי ל"בת ככל הבנות" בזמן שאתה הפכת ל"בן ככל הבנים" - another white guy שאומר לי ממה אני מפחדת ומה אני רוצה באמת. מה מסתבר? מה אני רוצה באמת? אני רוצה חתונה וילדים. כך מסתבר. אני פשוט מפחדת. כך מסתבר.
מה, אני רוצה להפיל אותך ברשת שלי? זו התחושה? שארוחת ערב ומסאז' אצלי בבית בהכרח תוביל לזוגיות בה אני לוקחת ממך את האוטונומיה, את הבחירה החופשית, את חיי הגבר שבנית לעצמך שמלאים בכל מה שבא לך לעשות? מה, אני אכריח אותך לוותר על האקס-בוקס ועל ערב עם החברים? מה, אני אגנוב אותך מהעולם? מה, אני המכשפה מסיפורי אגדות שבאה להרוס לך את הכל? מה, אני אמא שאומרת לבן שלה "לא מתוקי, אני לא מרשה"?
די, זה לא מעניין אותי הדברים האלה. תחיה את חייך. הם שלך. אני רוצה שתהנה מהחיים האלה, שתהיה מאושר, שתגשים את עצמך. שתחווה, שתחלום, שתגשים, שתטייל, שתזיין, שתכבוש, שתראה חברים, שתתאהב. אבל חייבים להתפלש בבוץ כדי למצוא יהלומים. חייבים לחיות את החיים, להרגיש אותם על בשרך, לטוב ולרע, כדי להיות מאושרים באמת. צריך להיות פתוחים לאופציה שהלב ישבר כדי באמת להתאהב.
ובכל זאת, מה אני כן רוצה? בוא ננסה לדייק (מילה מגעילה ומעייפת) את הצרכים והרצונות שלי רגע. קשה להאמין, מסתבר, שאישה (!) תהיה מכלול שהוא יותר מהרחם שלה. שאישה לא תרצה להתחתן או להביא ילדים. לא תרצה להישאר לישון. לא תרצה להיות איתך 24/7. לא תחנוק אותך ולא תרצה לבלוע אותך (חרדת היבלעות נו. מושגים פסיכולוגיים. הוספתי לינק לקריאה למעוניינים). לא ביקשתי ממך שום דבר מאלו, לא ביקשתי ממך להגיד לי "אני אוהב אותך" או "אני מתאהב בך". האמת, לא ביקשתי כלום. ממש ניסיתי לחשוב מה כן ביקשתי? אבל באמת שלא ביקשתי כלום.
אולי בעצם פשוט נורא נעלבתי ממך. כשהכרנו, ולא היית another white guy שמחליט בשבילי שאני בטח אתחרט, ושאני בטח אביא ילדים בבוא היום, ושאני בעצם כן רוצה חתונה וילדים, "כמו כל הבנות", אז - אז כשהכרנו, התרגשתי נורא להכיר מישהו שלא בטוח שהוא רוצה להביא ילדים לעולם, כמוני. כל כך התרגשתי, שזה היה אחד הדברים הראשונים שסיפרתי לפסיכולוגית שלי כשסיפרתי לה עליך. "אנחנו ממש דומים" אמרתי לה, "בהרבה דברים", אבל בעיקר בזה שיכולתי לדמיין סוף סוף עתיד שהוא המצאה שהיא לחלוטין שלי. עתיד שלא מבוסס על ציפיות החברה, מה שמצופה מאישה בגילי. לא. עתיד שהוא כל כולו פרי הדימיון שלי.
רוצה לדעת איזה עתיד דמיינתי לנו?
דמיינתי אותי ואותך בדירות נפרדות, כל אחד נהנה מהחופש שלו. דמיינתי אותי מתקדמת לדוקטורט ומתפתחת במחקר ובהוראה ובטיפול ודמיינתי גבר שאשכרה מאמין בי ותומך בי. אשכרה-אשכרה. דמיינתי גבר שמתרגש לראות אותי מצליחה, ולא מפחד מההצלחה שלי. דמיינתי אותך מגשים את כל חלום שאתה רק חולם עליו. דמיינתי אותי ואותך חיים את מלוא הפוטנציאל המקצועי שלנו.
דמיינתי אותי ואותך פשוט אוהבים, פשוט נהנים אחד מהשנייה. פעם, או פעמיים בשבוע. לפעמים יותר, לפעמים פחות, זורמים עם מה שמתאים לנו. דמיינתי אותנו ממשיכים לתקשר בצורה כל כך נעימה וטובה ובריאה. דמיינתי אותי ואותך ממריאים לשמיים וכל אחד מגשים את עצמו ואת האחר דוחף אותו קדימה אל הגשמה עצמית.
דמיינתי אותנו מאושרים. דמיינתי אותנו ממשיכים לצחוק גם עד גיל 60. דמיינתי אותנו גם מתמודדים עם קשיים וריבים. לא דמיינתי רק עתיד ורוד.
דמיינתי אותנו דוד ודודה של אחיינים מתוקים ומקסימים. דמיינתי אותנו בן ובת מסורים להורים שאנחנו אוהבים. דמיינתי אותנו אחים תומכים ואמפתיים ועוזרים. דמיינתי אותנו אוזן קשבת לאחרים וגם אחד לשנייה. דמיינתי אותנו חזקים בנפרד, אבל חזקים יותר ביחד.
ו... יחד עם כל מה שנאמר, חשוב לי להגיד שאולי אני כן מפחדת מחתונה וילדים. אולי. ואולי לא. אולי אני באמת לא רוצה חתונה וילדים. אולי אני לעולם לא אתחתן ולא אביא ילדים, מבחירה שלמה ומודעת, מתוך רצון אמיתי לחיות חיים מסוימים שמתאימים לי יותר.
ואולי זה ישתנה בעתיד. החיים דינמיים, אנשים משתנים, רצונות משתנים, חלומות משתנים.
וכמו שאתה אומר לי - "ואולי את זו שתעזבי?" כשאני מתמלאת בחרדות נטישה ומפחדת שתעזוב אותי,
אני אגיד - "ואולי אתה זה שירצה חתונה וילדים?"
והנה, שוב, אני מוצאת את עצמי מול כפתור ה"פרסמי" מתלבטת אם ללחוץ או לשמור כטיוטה. מהרהרת, חולמת בהקיץ, חוששת, מפחדת ממה יכול להיות אם תקרא את זה.
שוב הרגעים האלה שהייתי רוצה לפרוק פה בלי שתקרא. אולי כי לפעמים אני מתביישת במחשבות האלה שלי, בתוקפנות שלפעמים צפה בתוך הראש שלי, בכעס שאני מפחדת להביע.
