כשאתה רחוק אני אוהבת ללכת אחורה בבלוג ולקרוא אותנו של פעם. את הסשנים, את התחושות שלי, המחשבות שלי. הדרך שעברנו מאז ועד היום. התהליכים ששנינו עברנו ואנחנו ממשיכים לעבור.
היום גללתי וגללתי אחורה, הרבה יותר אחורה ממש שאני גוללת בדרך כלל. בדרך כלל אני נעצרת בתחילת המלחמה - אני קוראת את השיא של הקושי, אני אוהבת לקרוא את הדקה אחת שלפני המלחמה ואז את הבום של אחרי, איך הכל השתנה. זה תמיד מוביל לאותה נקודה מתסכלת שאני במקלחת, מאוננת עלינו ואז גומרת ובוכה, בוכה על מה שהמלחמה עשתה למיניות שלי ושלך ושל מדינת ישראל.
אז היום, חוץ מזה שקראתי את הרגע שלפני המלחמה, הרגע שאחרי המלחמה וכל מה שבא איתה עד היום, ואז אוננתי במקלחת וגמרתי ואז בכיתי על המלחמה המזדיינת הזאת וכמה היא שיבשה… אז גם קראתי אחורה אחורה אחורה פוסט שמתאר את מה שאני חושבת שהיה הסשן האחרון שלנו. אני חושבת. אולי אני טועה.
בכל מקרה, פוסט אחלה בעיניי. לכו אחורה אם בא לכם, קראתי לו ״קנאה, הרגש האולטימטיבי של המזוכיסטים״. תיארתי שם סאבספייס מדהים שהיה לי בסשן ההוא והדרופ שהיה לי אחרי בעקבות זה שהכרת מישהי בכלוב וסיפרת לי עליה, ומשהו הרגיש לי שונה. אולי זה בגלל שהתקרבנו, כמו שאתה אומר, ואולי זה בגלל ששמעתי את ההתרגשות שלך בקול ואני כבר נתתי לך את הלב שלי ופחדתי שתמחץ אותו כמו שמישהו מוחץ נמלה בלי לשים לב כשהוא בדרך לפגוש את אהבת ליבו. כבר מחצו לי את הלב בחוסר התחשבות וחוסר רגישות ולא רציתי שזה יקרה שוב.
לא מחצת לי את הלב בסוף. להיפך, הצלחנו שנינו לפתוח את הלב ולמצוא נחמה אחד בשנייה ולמדנו לשתף ולדבר ולפעמים להיות האריה והלביאה האלה. מהיתרונות שהמלחמה הביאה לקשר שלנו.
אל תדאג, אני שומרת לך את האופציה למחוץ לי את הלב ביום מן הימים 🙂 אני יודעת שאתה עדיין יכול לעשות את זה. זה בסדר.
בכל מקרה, בחזרה לענייננו.
בסוף הפוסט כתבתי בקטן שאני פה כי אני רוצה ללמוד להתמודד עם כל הרגשות, ושלא באתי לבדסמ כדי לברוח מרגשות קשים וכואבים כמו קנאה. קנאה היא אחד מהרגשות שאני רוצה להרגיש, כי הם גורמים לי להרגיש חיה. הם מעירים אותי. הכאב החד של הלב שכואב ועלול להתרסק למיליון חתיכות שווה יותר מאלף ספנאקים (אל תתפוס אותי במילה, לא חייב לעשות פה ניסויים בבע״ח, כלומר עליי, כדי להוכיח) ומחזק אותי ואותנו יותר.
האמת, שעם כל הכאב שהיה לי בימים האחרונים, ועם כל מה שאני מתמודדת כרגע, הבכי הזה היה הדבר הכי טוב שקרה לי מתחילת המלחמה. מהשביעי באוקטובר לא הצלחתי לבכות. משהו התייבש בפנים והרגשתי את עצמי נאטמת. משהו בתמימות שלי נשבר, משהו השתנה בהבנה שלי לגבי בני האדם. משהו בי היה עסוק כל יום כל היום באובדן, באבל, בכאב ועדיין - אפילו לא דמעה אחת.
ואז ערב אחד הצליח להוציא ממני חמישה חודשים של בכי שהיה תקוע בפנים ולא הצליח לצאת. חמישה חודשים שלא הצלחתי לבכות אצל הפסיכולוגית, בכלל. ואם אני לא בוכה, סימן שיש בעיה. סימן שמשהו תקוע בפנים.
ואז, בבת אחת, נהרות של בכי יצאו ממני תוך כדי שאני מנסה לשאוף אוויר באמצע התקף חרדה, שוכבת על המיטה, בחושך. היפר ונטילציה תוך כדי דמעות שזולגות במרץ ואני מנסה להסדיר נשימה אבל המוח שלי צועק weeeeooouuuuu weeeoooouuu alert alert alert הוא לא אוהב אותך הוא לא נמשך אלייך עבר לו ממך את שמנה ומכוערת והוא לא רוצה אותך הוא ישכח ממך הוא ימחץ את הלב שלך כמו נמלה.
אני קמה מהר מהמיטה ומנסה לתרגל נשימות עמוקות אבל המוח שלי על ספידים רץ ממקום למקום, ממחשבה למחשבה וכל מחשבה יותר גרועה מהקודמת והתקף החרדה במקום להירגע רק ממשיך לטפס ולטפס ואני רצה לשירותים מהר לפני שאני אפספס ומקיאה את נשמתי אל האסלה. הגוף רועד כולו, כמו כלב אחרי אזעקה, ואני נזכרת בהרצאות שמדברות על פריקת סטרס ובמקום לנסות לצמצם אני מתחילה לנער את כל הגוף כדי לפרוק את כל המתח שהצטבר. את בסדר, אני לוחשת לעצמי. את בסדר. הכל בסדר.
ואז.. רגיעה. ואז שוב בכי, ושוב רגיעה - וככה נראים הימים האחרונים. קצת בכי, קצת רגיעה. קצת בכי, קצת רגיעה. ופחדתי שאולי נשבר בי משהו, שאולי זה יתקע ככה. אבל איפשהוא בפנים כבר למדתי שזה יעבור. נזכרתי שהיינו שם כבר. נזכרתי שהיינו שם בקיץ, בשיחת טלפון כשהייתי בפקק באיילון ב-1 בלילה ודיברנו על זה שהתאהבתי בך ואתה לא בי, ואז בכיתי במשך יומיים רצוף. ונזכרתי בסשן האחרון שלנו, עם ההיא שהכרת בצ׳אט שגרמה למערכת הסימפטתית שלי לצרוח.
נזכרתי שעברנו דברים שהיו לי קשים וצלחנו אותם, ועברנו אותם והנה אנחנו פה, ביחד. נזכרתי שרק צריך לדבר, ורק מלשמוע את הקול שלך אני נרגעת. אז ביקשתי שנדבר בטלפון ושיחת טלפון של שעה הזכירה לי שאנחנו בסדר. שאפשר להירגע. אנחנו ביחד, גם אם זה זמני, גם אם זה יגמר מתישהוא. כרגע אנחנו ביחד וכרגע טוב.
ולסיכום, הפואנטה. הקנאה שגרמה לי לבכות במשך יומיים וחצי העירה את החרמנות שלי מהבוידעם ואני חושבת שזאת הפעם הראשונה, מאז תחילת המלחמה, שהייתי חרמנית בטירוף כמו שהייתי בקיץ היפה שהיה לנו. אוננתי היום כל כך הרבה יותר מדי פעמים שכבר כואבת לי היד והייתי צריכה לעסות אותה כדי להרגיע אותה.
בעצם, כמו שהפסיכולוגית שלי אמרה לי - צריך לטפס את כל ההר כדי שתוכלי להגיע לירידה. כל גל עובר בסוף, צריך להיות סבלניים ולתת לו מקום להביא את כולו, במלוא עוצמתו, להתנפץ על החול ואז לחזור אחורה אל הים.