נכתב ב12.3.24
אנחנו חיים בעידן פוסט מודרניסטי שבו נהוג להגיד ״אמת שלי אמת שלך״ וש״אין אמת אחת״. זה מתחבר מאוד למי שאני ולקושי שלי לגבש עמדה אחת - בין אם זה לגבי המלחמה, המצב הבטחוני, ההפיכה המשפטית, מערכות יחסים, זוגיות, כן ביבי לא ביבי ואפילו הצבע האהוב עליי.
תמיד אמרתי שמאוד קל להשפיע עליי - קודם כל, אני פתי מאמין לכל דבר, וגם כל טיעון שתתנו לי שיש בו מן ההיגיון אני ככל הנראה אסכים איתכם במידה כזו או אחרת. תמיד אמרתי על עצמי שאני קלה להשפעה, שאני חסרת עמוד שדרה, שקל לכופף אותי (המממ 😏). זה גרם לי להרגיש בן אדם פחות טוב, פחות חזק, פחות מוצלח. חשבתי שאנשים חכמים הם אנשים שעומדים על שלהם, שיודעים את ה-אמת ה-אחת.
בתואר הראשון למדתי אצל מרצה שהיה מציג לנו ציורים של אמנים מהמאות הקודמות ומנתח אותם. פילוסוף שהוא גם בסיסט ורוקיסט עם הומור משובח. Shout out לד״ר דיוויד גרייבס האיש והאגדה. הייתי צריכה לקחת איזה 3-4 קורסים אצלו כדי להבין סוף סוף את המסר שהוא מנסה להעביר בכל הקורסים שלו: אין דבר כזה ״אמת שלי אמת שלך״, יש אמת אחת בעולם הזה. האם אנחנו יודעים אותה? לא בהכרח. אבל יש אמת אחת. לא יכולות להתקיים במקביל 2 אמיתות: לא יכול להיות שלאנוס קטינות יהיה גם בסדר וגם לא בסדר. יש רק אמת אחת. וזה נכון לגבי כל משפט: הוא לא יכול להיות גם נכון וגם לא נכון, זה כישלון לוגי.
מכאן, שאני לא יכולה להגיד שהבחירה שעשינו היא בחירה נכונה בהכרח. עשינו בחירה, והיא האמת שלנו מעכשיו. האם אני יודעת אם זו הבחירה הנכונה או האחרת נכונה? לא בהכרח. כמו שאני לא יודעת אם האמת שיש לי עכשיו בראש לגבי כל מיני רעיונות היא האמת האמיתית. ואולי בגלל זה אני לא שקטה - כי לא משנה באיזו עמדה נבחר, אנחנו לא יודעים מה האמת האמיתית, מה העתיד צופן לנו בדלת המסתובבת שבחרנו להיכנס דרכה.
האמת היא how things are in the world. האמת היא שאנחנו לא יודעים אם בחרנו בחירה שתוביל אותנו למקום טוב יותר או פחות טוב ולכן לא הייתי שקטה אתמול בערב. הטלנו קוביה ואנחנו מקווים לטוב. הטלנו קוביה ואני מבטיחה שאעשה כמיטב יכולתי שלא נשקע לתוך איזור הנוחות.
הייתה לי עוד מרצה שלימדה אותנו על משמעות המילה decide, לקבל החלטה, ועל כך שכאשר אנחנו מקבלים החלטה אנחנו הורגים את כל האופציות האחרות. וגם - שלא לקבל החלטה זה גם לקבל החלטה. מנחם אותי לדעת שקיבלנו החלטה ובחרנו בצעד מסוים, ואני צריכה להתנהל בעולם ולהבין שאי אפשר ששתי האופציות יתקיימו במקביל. אי אפשר לקיים גם מונוגמיה וגם זוגיות פתוחה בו זמנית.
נכתב ב21.3.24
פרספקטיבה של שבוע נותנת איזה רגיעה, איזה שקט. עשיתי איזה ניסיון כושל לחזור לטיפול אבל אצל מישהי אחרת, שהיא לא פסיכולוגית. ואחרי הניסיון הכושל, הפסיכולוגית שלי התקשרה אליי (בנושא אחר) ושאלה אותי: "אז אלסט, מה שלומך חוץ מזה?" ואלף ואחת מחשבות עברו לי בראש לפני שנזכרתי שאני כבר לא מטופלת שלה ושהתשובה הנורמטיבית היא "הכל מעולה, ממש ממש בסדר. את יודעת, בעיקר עסוקה בעבודה ובלימודים". רציתי לספר לה שהביטחון העצמי שלי שוב בקרשים ושנמאס לי כבר להיות קלישאה של בן אדם שעסוק במראה החיצוני שלו בלי הפסקה. רציתי לבכות לה קצת ולהגיד לה "נו די, זה מביך כבר! אני כבר לא נערה מתבגרת שדימוי העצמי שלה צריך להיות תלוי בכמה היא שוקלת!". ועדיין, הנה אנחנו פה.
באופן שמאוד הפתיע אותי, הצלחתי לשחרר את השיחה משבוע שעבר (לא ב-100%, אבל עדיין) ואני מרגישה שהסערה חלפה. הסערה שבתוכי, לפחות. יש קול בראש שלי שמאוד דואג לך ורוצה לוודא שלא תיפגע מהסיטואציה שאנחנו נמצאים בה. כל משפט שיוצא לך מהפה נחקק לי בראש ואני משננת אותו ומזכירה לעצמי שחשוב שיהיה לך טוב ונעים בקשר שלנו, שתהיה מרוצה ממני ושמח בבחירה להיות איתי.
ולמרות הניסיון הכושל שלי לחזור לטיפול אצל מישהי שהיא לא פסיכולוגית, אני מנסה בכל כוחי לעבוד על התקשורת המינית שלי. ואני אפילו לא יודעת להגיד למה זה כל כך מביך אותי עכשיו פתאום כשזה מולך, וזה חשוף, וזה בלי הגנה. שנים הייתי רגילה להשתמש במיניות ולשוחח בקלות ובפתיחות על מיניות, אבל כנראה שעכשיו, פתאום, משהו השתנה כשזה מולך וכל כולי מולך ללא הגנות, מחסומים, חומות. אז כל פעם שאני אומרת משהו אני מרגישה שאני מעמידה את עצמי על מרכז הבמה ואני מגלה שאני עירומה וכולם בקהל צוחקים עליי.
אבל הפסיכולוגית כבר לימדה אותי שצריך פשוט לתרגל ולתרגל ולתרגל בסוף אני אובך פחות. בסוף אני אצליח לדבר איתך על מיניות ומה אני רוצה וצריכה בלי שהגוף שלי כולו יתכווץ ממבוכה. מתישהוא אני אצליח לצחוק על זה שכתבתי לך שנקבע "סקסי טיים" כי אני לא מצליחה לכתוב לך משהו פתוח בוגר ואמיתי. ובנתיים, לכתוב לך שנקבע "סקסי טיים" גרם לי להרגיש כמו ילדה קטנה ומגוחכת ולדמיין אותך צוחק עליי שאני לא מצליחה אפילו לתקשר איתך את הצרכים שלי ומה שאני רוצה ממך בקשר שלנו.
והיום, 29.3.24
בעצם, אחרי הכל, אין לנו שום שליטה על מה שיהיה. לא משנה כמה אנסה לשנן ולהחזיק בראש כל משפט שיוצא לך מהראש כדי שלא תהיה בסיטואציה, חס וחלילה, שאתה מרגיש שלא רואים אותך - אין לי שליטה בזה באמת.
הכוונה היא חשובה. זה כן. בדיוק כמו בקטע שהקראתי לך במיטה מתוך הספר של ניסים אמון, בזמן שהפנס מהטלפון שלך האיר לי כדי שאוכל לראות ועל הדרך יצר צל של הפרופיל שלי על ארון הבגדים: חשובה הכוונה וחשוב להסתכל על האחר ולנסות לראות איך אפשר לשמח אותו ולעשות לו טוב יותר ונעים יותר, וכששני הצדדים עושים את זה יש איזון במערכת היחסים. וכשצד אחד חושב על עצמו לפני שהוא חושב על האחר, זה מתחיל להתקלקל.
כתבתי לך השבוע באחד הלילות אחרי שהלכת לישון שאני מרגישה ממש טוב, רגועה ומאושרת בימים האחרונים, וזה בזכותך.
בלילה שבו ביקשתי שנסגור את היחסים אמרתי לך שאני לא מרגישה מספיק בטוחה כרגע. כשדיברנו על ילדים אמרתי לך על הצורך שלי באמון בבן הזוג ועל הקושי שלי לסמוך באופן כללי על גברים. ונכון שעדיין מדי פעם עולה איזה שד של חרדה שעושה לי שמות בבטן אבל בסך הכל, אני בשבועיים האחרונים יותר ויותר רגועה ומאושרת איתך וזה עושה לי נחת ושקט בלב.
יחד עם זה, באה איזשהיא הבנה שאני לא יכולה לשלוט בהכל, ובטח לא באיך שאתה מרגיש. וכל פעם אני נזכרת מחדש כמה שהחיים הם שבריריים והזוגיות הזו היא בחירה של כל אחד מאיתנו, ויום יבוא ואולי תבחר אחרת. במקום להתעסק במה יקרה אם ומה יקרה כש, אולי יותר הגיוני להתעסק במה קורה עכשיו. לא משנה כמה אשנן דברים שאתה אומר כדי לא לשכוח לממש את הצרכים העתידיים שלך. אין יותר מדי מה לעשות חוץ מלאהוב אותך ולהיות מוכוונת כלפיך.
עם ההבנה הזאת באה גם טיפונת רגיעה מהסטרס של הדימוי העצמי ואני חוזרת קצת לחבב את עצמי יותר. יחד עם ההבנה והרגיעה מהסטרס של הדימוי העצמי, גם חזרו הכוחות באימונים וחזר החשק לבשל ולדאוג לעצמי. נו, כמו שהפסיכולוגית תמיד אמרה - צריך לסיים לטפס על ההר כדי להגיע לפסגה ולראות את הירידה. אין קיצורי דרך עם רגשות.
