הרבה פעמים אני אוהבת לכתוב פוסטים ולהשאיר אותם על אש נמוכה בטיוטות, ולגשת אליהם מאוחר יותר, כשהמחשבות מסיימות להבשיל או כשקורים עוד דברים והם עושים לי סדר.
להלן פוסט מלפני שבועיים:
פחות מ24 שעות אחרי הסשן הראשון שלנו ידעתי שאתה האחד, הגבר של החיים שלי. לעיתים אני אדייק ואגיד שאתה, כמודל, כאידיאל לגבר שאני מאחלת לעצמי.
אתמול הסברתי לך מה עומד מאחורי הדרך שבחרתי לעצמי והעתיד שייחלתי לעצמי, מתוך הבנה ברורה שגבר כמוך לא היה משהו שהוא אפשרי, לא משהו שהרשיתי לעצמי לחלום עליו או אפילו לחשוב עליו. לאורך כל חיי הבוגרים, מאובדן הבתולים בכיתה י׳ ועד שהכרתי אותך, היה לי ברור שאני לא אהיה בזוגיות טובה. למה? לא יודעת למה. אבל הייתה לי תחושה. אז הרעיון של זוגיות בריאה וטובה ומכילה שבה אפשר לסמוך על הגבר שאיתי לא היה במילון המושגים שלי. כמו מילה שלא קיימת, כמו צבע שהעין לא יכולה לתפוס, כמו עץ שנופל ביער בלי לעשות רעש, כמו ארוחת צהריים במסעדה שלא תועדה לאינסטגרם.
אתה, הרציונלי, לעומת האופטימית שאני, אומר שבשלב מסוים, במוקדם או במאוחר, בין אם תוך חודש או ארבעים שנה, נפרד. אנחנו מקווים ומייחלים לפרידה של שני אנשים בוגרים שמכבדים אחד את השנייה ולא ינסו לפגוע אחד בשניה. אין ספק שיותר חשוב לדעת על האדם שמולך איך הוא בגירושין ולא איך הוא בנישואין.
האופטימית המאוהבת שבי מסרבת להאמין שיכול להיות טוב ממך, ואולי זה בגלל שאני נאיבית מאוהבת ומטומטמת, ואולי זה כי אני אכולת ניסיון רע עם גברים שהוכיחו לי שאי אפשר לסמוך עליהם. פה, אגב, קבור הכלב לגבי הבאת ילדים לעולם והיכולת שלי לסמוך על הגבר שלצידי שיהיה שותף מלא לפרויקט הזה. לא ברור איפה ומתי למדתי שאי אפשר לסמוך על גברים. משהו השתבש במהלך הדרך. וכמו שאמרתי, אני עוד מתרגלת לקונספט הזה של זוגיות עם מישהו כמוך. אני עוד מתרגלת אליך בחיים שלי.
הערות מהיום:
אני חושבת שבשבועיים האחרונים אני מתעסקת המון במחשבות לגבי חוסר היכולת שלי לסמוך ולהאמין לגברים. כל פעם שהמחשבה הזו עולה במוחי אני תוהה אם הגיע הזמן לחזור לטיפול כדי לעבוד על זה ולפתור את זה אחת ולתמיד, או שאני פשוט צריכה לתת זמן לדברים לקרות. אני הרי יודעת כבר לזהות דושים, אני כבר יודעת להגיד לא, אני כבר יודעת להתרחק כשלא מתאים לי. אני כבר לא נמצאת במקומות שאני לא רוצה להיות בהם רק כי אני מפחדת לאכזב את מי שלידי.
ועדיין, המחשבה על לשכב עם אחרים, עד כמה שהיא מחרמנת אותי, היא גם מאיימת ומפחידה ומשלבת סנריואים בראשי של רצח, אלימות, חטיפה, חוסר התחשבות בצרכים שלי וברצונות שלי, ואפילו דברים פשוטים שכל כך לא בא לי להתעסק בהם, כמו לריב עם גבר על לשים קונדום כי אני לא רוצה לא מחלות ולא ילדים (משהו שהייתם מניחים שגם הצד השני לא היה רוצה). שזה במילים אחרות - חוסר התחשבות בצרכים וברצונות שלי.
אני עוד צריכה להמשיך לחשוב איך אני מוצאת את הדרך שלי שתהיה לי הנוחה לי, הנעימה לי, הלא-מאיימת לי.