אתמול כשנכנסתי למיטה גיליתי שכל החרדות של כולם על איראן חדרו גם אליי. רגע לפני שנרדמתי תהיתי אם אולי לא נתעורר בבוקר, אולי כולנו נמות בלילה. ואם זה ככה, אז בכלל לא הספקנו להיפרד, אני ואתה. ואיך בכלל נפרדים כשלא רוצים?
ביום רביעי יצאת ממני אחרי ששכבנו שעה במיטה מעבר לזמן שהקצבנו. בשלב מסוים אמרת די, נתת לי נשיקה אחרונה ויצאת לדרך. בזמן שנסעת הביתה עוד גמרתי פעמיים מול הפורנו האהוב עליי והמחשבות עליך, עלי, עלינו.
כתבתי לי שהגעת הביתה וסיכמנו את הערב בלילה טוב, ועוד נשארתי ערה בעיניים עצומות חושבת על השיחה שלנו. כמו שאמרתי לך באותו ערב, המחשבות שלי תמיד רצות ל״איך שיהיה לך יותר טוב״. ומצד שני, מנסה לשחרר ולתת לך את הזמן והמקום להיות מי שאתה עם הרצונות שלך, היכולות שלך, הפחדים שלך, וכל כל כולך.
חמישי קמתי מאוד מאוהבת.
גם שישי.
גם שבת.
גם הלכתי לישון כל לילה מאוד מאוהבת. גם חמישי. גם שישי. ובטח גם שבת.
כאילו… יותר מבדרך כלל.
אני לא יודעת מה יש במה שנתת לי לראות באותו ערב, שעוד יותר גורם לי לרצות להיות לצידך פור לייף. להקשיב לך בזמן שאתה שוכב על המיטה ומתבונן אל התקרה, מדבר על מה שאתה חושב ומרגיש, על מי שאתה בפנים, ואני שוכבת על הצד ובוהה בפנים היפות שלך, מקשיבה, רוצה לחבק אותך או לעטוף אותך אליי או לשים עליך יד, שתדע שאני איתך ושאני אוהבת אותך.
יוצא לי קיטשי ונדוש בימים האחרונים.
נו. בסדר. מה לעשות. קורה.