זוגיות, כידוע, זה דבר כה מורכב, כמו גם רגשות, והחיים עצמם.
החיים שואבים קצת, ולאחרונה אני מוצאת את עצמי נכנסת אחת לכמה ימים, מנסה להתעדכן בכל מה שהיה פה כשלא הייתי. מסתבר שלא יותר מדי. אני קוראת את הפוסטים שהתפרסמו בימים האחרונים של הבלוגים שאני מאוד אוהבת, מנסה להיזכר בדברים שהיו פה בעבר, בתחושות שהיו לי, בפוסטים שכתבתי.
לפני כמה ימים למשל, נזכרתי בפוסט שכתבתי על מישהו שיצאתי איתו פעם, העונה לשם "ע', יא בן של זונה", או משהו בסגנון. ע', שהחליט ליצור איתי קשר לפני כשבועיים ולבדוק אם אני במקרה עדיין רווקה.
מדי פעם אני נכנסת בתקווה שמשהו יחרמן אותי, איזה פוסט פנטזיה, איזה סיפור מדומיין, איזה רעיון חדש של משהו שלא עשיתי והייתי רוצה להגשים. אבל, כמו שהחיים שלי בסוף שואבים, נראה שהחיים של רובנו עסוקים ביומיום, בבלאגן, וקשה קצת להתיישב לכתוב, קשה לדמיין פנטזיות על אונס, על התעללות, על כאב והצלפות ומה לא, כשהמציאות היא כזו. זה מרגיש לא פייר, זה מרגיש לא בסדר.
הפורנו, גם הוא, מרגיש לי כמו משהו שנמצא הרחק הרחק ממני, וגם כשהוא מול העיניים שלי הוא לא מצליח לתפוס אותי באמת.
משהו במיניות קצת כבה.
קצת החשק, קצת היצירתיות, קצת הזמן הפנוי, קצת היכולת להישאר ערה ליותר מחמש דקות אחרי שאני עוברת למצב מאוזן.
ועם כל זה, פתאום, בצהרי שישי, כשהמיגרנה עדינה מרחפת ברקע ואני יודעת שחוץ מאדוויל (שנלקח 2 דקות קודם) אחד הדברים שהכי יכול לעזור לי זו אורגזמה, אני מחליטה להיכנס למיטה ולפנטז רגע, משהו שהוא בין מציאות לדימיון.
אתה, מסתובב בבית עם אוזניות אלחוטיות, מסדר פה ומסדר שם, בזמן שאני שוכבת במיטה עם פיג'מה מופשלת, והדלת 90% סגורה אבל יש חריץ קטן שדרכו אפשר לראות מה בדיוק אני עושה.
אני שולפת את הויברטור ממגירת הצעצועים שליד המיטה, ומדליקה אותו.
מחליטה לוותר על הפורנו, גם מסיבות לוגיסטיות (שלא תשמע אותי) וגם כי הסיטואציה עצמה מספיק מחרמנת אותי.
נורא בא לי שתתפוס אותי מאוננת, ככה סתם, בצהרי היום. אבל גם נורא לא בא לי שתתפוס אותי מאוננת.
האסור הזה עושה לי טוב.
ובזמן שאני מצמידה את הסטיספייר היונק אל הדגדגן, עוצמת את העיניים וגונחת בלי קול, אני מדמיינת אותך פותח את הדלת כדי להגיד לי משהו, או אפילו יותר טוב - מדמיינת אותך חולף על פני חדר השינה, רואה אותי מאוננת עם עיניים עצומות, בשקט, גונחת בלי קול, ואתה - מתבונן בי.
לרגע אחד אתה יושב על כורסא בקצה של החדר, יושב ומסתכל עליי, שולט ממרחק על הסיטואציה, ומקבל החלטה במילה אחת אם וכאשר אגמור.
ולרגע אחר, אתה מאחורי הדלת, מסתכל מבעד לחריץ, שולף את הזין ומאונן בזמן שאתה רואה אותי גומרת.
המציאות מכה קצת אחרת, כשאתה חולף על פני החדר ואני נבהלת באמת שראית, ואני כל כך מובכת שאני ישר מחביאה את הסטיספייר, לא מספיקה לכבות את הזמזום, מרימה מהר את המכנסיים ומתהפכת לצד השני כאילו נרדמתי.
המשחק הזה, הגירוי, ההסתרה - אפילו יותר מדליקים אותי. ראית או שלא ראית? גילית אותי? עלית עליי? ראית לי, שהחלטתי לאונן בצהרי יום שישי, בזמן שאתה בבית, מסתובב עם אוזניות, מקשיב לפודאקסט?
אני מחליטה להיות יותר דיסקרטית, ודוחפת את הסטיספייר לתחתונים, בלי להוריד את המכנסיים הפעם. למקרה שתעבור שוב. אתה יודע או לא יודע שאני מאוננת עכשיו? אתה מסתובב בבית ומתלבט אם לפתוח את הדלת, להצטרף אליי? אתה עומד עכשיו מאחורי הדלת, בלי שאני אראה, עוצר את הנשימה כדי שלא אשמע, ומאונן על התמונה הזאת שניצבה בפנייך במקרה?
והמציאות מכה בשנית - כשאתה פותח את הדלת בבת אחת ואני נבהלת, מוציאה את הויברטור, מובכת מסמיקה ומאדימה - אני מסתירה את הפנים עם הידיים.
והנה לכם, ההבדל בין הפנטזיה לבין המציאות, שבה אתה עומד מעל המיטה, ואני כל כך מובכת ואדומה מהסיטואציה, שבה תפסת אותי על אמת מאוננת.
אתה שולח יד לתחתונים שלי ובאופן ספונטני, בלי יותר מדי מחשבה, מפנגר אותי, ותוך כדי כך אתה ממוסס את הבושה והמבוכה.
האסור הופך למותר, לנעים, לכיף, ל...
לא הספקתי לסיים את המחשבה, ושוב גמרתי.
אתה מנשק אותי במצח, יוצא מהחדר, וחוזר לעיסוקיך.