הלכתי לישון מאוחר. לא מאוחר מדי, אבל עדיין. שכבתי במיטה וכעסתי עליך שאתה הצלחת להירדם כל כך מוקדם, כל כך עמוק, כל כך שליו, בזמן שאני שוכבת במיטה ומנסה להירדם, מנסה להרגיע את המחשבות, את העלבון מהדחייה, את הכעס, את העצב, את החרדות והפחדים וחוסר הביטחון שלי.
אני קמה בבוקר ומרגישה שאני עייפה, עייפה נפשית. מוצפת, תשושה, ״אין לי כח״ אני רוצה לכתוב לך, ומפחדת שלא תצליח להחזיק את זה איתי. מחכה לי יום עמוס, ואין לי זמן לעצור רגע להתקשר ולדבר איתך על הכל. אז במקום זה אני בישיבה על הבוקר, חושבת על יחסי הכוחות, על אין לי כח אל מול כל הכוח שיש בעולם.
לא בא לי לכעוס, בא לי שזה יעבור כבר. לא בא לי לדחוק ולדחוס את הרגשות האלה לכדור קטן ולדחוף עמוק לתוך הבטן.
כשהייתי קטנה, לא ברור למה, אף פעם לא הייתה לי תקופת איכס בנים. תמיד רדפתי אחריהם בגן, הכרחתי אותם להיות חברים שלי.
אחר כך, בבית הספר היסודי, בשנים הראשונות, הייתי כותבת ל3 בנים ספציפיים מכתבים ומציעה להם להיות חברים שלי ״רוצה להיות חבר שלי? תסמן כן / לא״ ולא ייחסתי לזה יותר מדי חשיבות, כן כן לא לא. רציתי להיות מאוהבת, רציתי שיהיה לי חבר.
באמצע כיתה ג׳, אחרי שכתבתי ברכה כזאת ליום ההולדת של אוהד, באמצע שיעור הוא מסתכל עליי ועושה לי ״פססט״ ולוחש לי תוך נענוע הראש - ״לא״. ואני, בכלל לא הבנתי. עד שנפל לי האסימון שהוא מתכוון לברכת יום ההולדת שכתבתי לו.
אני חושבת שההורים שלי חשבו שזה חמוד, שזה אמיץ, שאני ככה. שולחת ברכות לבנים בכיתה ומציעה להם להיות חברים שלי. ״איזה ילדה אמיצה״ אני מדמיינת אותם אומרים לעצמם.
אבל היה משהו ברגע הזה, שכל כך הביך אותי. אולי כי התעלמו מזה עד אותו הרגע, אולי כי זה היה הצעד הראשון לפני החרם שעתיד להגיע אוטוטו.
אני זוכרת במיוחד את הרגע הזה והרגע שבא אחריו, שאני בבית בחדר מקלחת, עומדת ומסתכלת מהחלון וחושבת לעצמי על רגע הדחייה הזה, ומבטיחה לעצמי - הוא עוד יחזור על 4. הוא עוד יתחנן להיות שלי.
זה רגע כזה שחזרתי אליו שוב ושוב ושוב בטיפול. הרגע הזה במקלחת, הרגע המכונן הזה, שבו אני מחליטה להחזיר לעצמי את הכוח, לשמור על עצמי. להיות היד העליונה בהורדות ידיים, לכופף, לנצח, להצליח, לחייך חיוך של ״אמרתי לך״. להיות בעמדה של כוח, ולא בעמדה של נחיתות.
ומאז, החיים מתחלקים ליחסי הכוחות - לפעמים את למטה, לפעמים את למעלה.
כשאת למטה, זה בלתי נסבל. זה חרם, זה הצקות בבית הספר, לגלוגים וגיחוכים על מי שאני. זה בכי אינסופי, זה עצירת נשימה, זה הקאות, זה הצפה רגשית, זה קשה מנשוא.
כשאת למעלה, זה גם בלתי נסבל. כי זה זמני, זה יעבור.
אבל הרגעים הקטנים האלה שייחלתי והתפללתי אליהם באו בעתיד וחיזקו את המקום של הכוח - כשאוהד שלח לי הודעה אחרי הצבא, והציע לי לצאת. זה דניאל, שהיה מלך השכבה, שניסה להתחיל איתי במסנג׳ר של הפייסבוק לפני שנתיים, ויכולתי להיות הפעם המלגלגת (בלב, לא בפניו) ולהגיד לו שאני לא מעוניינת. זה ע׳, שחזר אחרי שנתיים להתחיל איתי אחרי שהשאיר אותי נטושה על המדרגות עם לב שבור.
והרגשתי חזקה, הרגשתי שהכוח נמצא אצלי, ידי על העליונה.
כאילו התבקש שאגיע לBDSM, הרי הוא משחק ביחסי כוחות. זה היה סדיסטי ואכזרי מדי אם הייתי ״שולטת״ שמכפיפה גברים לרצוני כנקמה על הבנים שלא רצו אותי בילדות, ומצאתי את עצמי מעוניינת שישלטו בי, כמו איזה מן שחזור של הרגעים האלה של חוסר האונים, הבושה וההשפלה, שחוויתי בבית הספר היסודי.
האם זה דרמטי? לא. מעניין שאני כותבת את הפסקה הזו ועולה קול ביקורתי של - תגידי, מה את רצינית? זו הדרמה שלך? שילדים ביסודי עשו עלייך חרם? ככה את מסבירה את הBDSM שלך, בעוד נשים שעברו קשיים *אמיתיים* משחזרות את זה ומספרות פה על החיים שלהן בכלוב, מתמודדות עם הזוועות. והנה אני, ילדת שמנת שעברה חרם קטן, מנסה לטוות חוט מקשר בין החרם שעברתי ביסודי ליחסי הכוחות שאני מחפשת בבגרות.
והנה אני עכשיו, בחוסר אונים וחוסר שליטה על כל דבר שקורה. מנסה להחזיר לעצמי את הכוחות ולנהל את הסיטואציה, נמצאת במצב שבו אני לא יכולה לעשות כלום, זה לא בשליטתי בכלל בכלל. אתה מקבל ההחלטות, במודע או שלא במודע, אם לעשות כך או אחרת, ואני נתונה לחסדיך.
בניתי איזה פוסט בראש לאורך הבוקר, בין הנסיעות ברכב לבין הישיבות, ודווקא כשאני מוצאת את החמש דקות האלה לכתוב, זה יוצא לא קוהרנטי, מבולגן, כאוטי, חסר נרטיב, קופץ קדימה ואחורה בזמן. קצת מבולבלת, וחוששת, ובכל זאת.